תיבת פנדורה

באגף התקציבים במשרד האוצר הופכים כיום כל אבן ופותחים כל מגירה בחיפוש אחר מקורות למילוי קופת האוצר המתרוקנת. היה זה רק עניין של זמן עד שיגיעו באגף גם למס שווי השימוש על רכב צמוד.

תקבולי המס הזה אמנם נוטים "להעלם" בסעיף ההכנסות הכלליות ממס ההכנסה בדוחות מנהל הכנסות המדינה, אבל כאשר מבודדים את הסעיף הבודד הזה מגלים ש-320 אלף מקבלי הרכב הצמוד מייצרים למדינה כמעט 5 מיליארד שקל בשנה משווי שימוש. כל העלאה שולית באחוז שווי השימוש יכולה להניב לקופת האוצר מאות מיליוני שקלים בשנה.

העיוות שאגף התקציבים רוצה לתקן ידוע ומוכר היטב לקובעי המדיניות לדורותיהם ואף ברשות המסים - שמתנגדת למהלך - כבר ציינו אותו לא פעם. במצב הנוכחי, הדרך היחידה שבה העובד יכול "לסדר את המערכת" ולהרוויח מקבלת רכב צמוד - למרות המס החודשי הכבד - היא לנצל את הטבת הדלק החופשי עד תום ולהעביד את הרכב "מסביב לשעון". ולראיה, נתוני הנסועה הטיפוסיים של רכבי הציים בארץ מגיעים לפי שניים עד פי ארבעה מהנסועה הטיפוסית של כלי רכב בבעלות פרטית, שבעליהם משלמים על הדלק מכיסם.

התוצאה הסופית של שיטת שווי השימוש הזו בדיוק הפוכה לתוצאה שהמדינה מנסה להשיג באמצעות העיקרון "זיהמת שילמת", שעליו מתבססים מס הדלק והמס הירוק. היא יוצרת למעשה מעין שני מעמדות: בעלי הרכב הפרטי, שבוחנים כל נסיעה במונחים של עלות כלכלית, ומקבלי הרכב הצמוד, שעבורם כל נסיעה עודפת היא חלק מהטבת המשכורת.

אבל נראה שאגף התקציבים מבזבז את זמנו. קשה למצוא במשק עוד רגולציית מס שזוכה ליותר פטרונים פוליטיים וכלכליים. אמנם 320 אלף נהגים מתוך כ-2 מיליון בעלי רכב בארץ הם מיעוט, אבל בתוך "המיעוט" הזה נכללים כל מקבלי ההחלטות העיקריים בשלטון ובשוק הפרטי. בהם ניתן למצוא מנהלי ארגונים וחברות פרטיות, 120 חברי כנסת, כ-40 שרים, 8,000 עובדי מערכת הביטחון וכ-7,000 פקידי ממשלה ורשויות בכירים, שמקבלים רכב מהצי הממשלתי.

מול אופוזיציה כזו, שהוכיחה לא פעם את נחישותה להילחם על כל 100 שקל של שווי שימוש בתלוש, אין זה מפתיע שאפילו ברשות המסים מתייחסים לנושא שווי השימוש בתור תיבת פנדורה שאסור לפתוח אותה בשום מקרה. בקיצור, חבל על הטרחה. כבר הרבה יותר קל למסות אלמנות ויתומים.