שלי חייבת להצטרף

מפלגת העבודה הובסה בבחירות. ליתר דיוק, היו"רית שלה שלי יחימוביץ' הובסה בבחירות. בגלל אופייה. היא הייתה הפרצוף של המפלגה. הקול החזק והמוצדק. והעם היפנה לה עורף. לא אחד ולא שניים אמרו לי, ואולי גם לכם, שהם לא אוהבים אותה. שהיא מרתיעה אותם. שהיא מרגיזה. שהם לא הצביעו לעבודה כי הם לא סובלים את שלי. בקיץ 2011 מפלגת העבודה האמינה שיחימוביץ' תפיח בה חיים. בחורף 2013 היא גילתה שהחיים נמצאים במקום אחר, אצל יאיר לפיד.

מאז הבחירות, העבודה ממשיכה לצנוח בסקרים. והקריסה רק מתעצמת. זה החל בנובמבר אשתקד, כשציפי לבני הצטרפה למרוץ. ציפי הצטרפה בגלל שלי. לו יחימוביץ' הייתה מתפשרת על רוטציה בין השתיים, יכול להיות שלבני הייתה ראש ממשלה, יחימוביץ' שרת האוצר, ולפיד מדדה לממשלתן עם 10-12 מנדטים גג. המדינה הייתה, אולי, חוזרת לדרך הישר.

יחימוביץ' טענה שההצעות ללבני היו נדיבות. היא צדקה (לבני הייתה בצניחה, והיא בנסיקה), אך טעתה. הטעות שלה חוללה את התבוסה. החיים הם אוסף של החלטות מוטעות, עם איים קטנים של צלילות-דעת. וכרגע יש ליחימוביץ' הזדמנות בלתי חוזרת להביט בחיים נכוחה. בבהירות. ללא רעשי רקע. באמת הפשוטה והכואבת, שהעבודה חייבת לשמש כרכיב מרכזי בממשלה מתונה ואחראית, כדי שלפיד ונפתלי בנט יישארו בחוץ. למרות הדיווחים על התקדמות במו"מ, בפוליטיקה הישראלית, כידוע, זה לא נגמר עד שזה נגמר.

מה שעומד בדרך להחלטה ההגיונית הזאת, המתקבלת על הדעת, ממשלת ביבי-דרעי-שלי-ציפי, הוא ההבטחה שיחימוביץ' נתנה לבוחריה, שהיא עם בנימין נתניהו לא תשב. העיקשות של יו"רית העבודה ונאמנותה למילה הכתובה והמדוברת סייעו לה לגייס כוחות צעירים ורעננים. היום הם הופכים אותה לבלתי רלבנטית. בשיח הציבורי היא אינה קיימת. גרוע מכך: מסע הסחיטה של בנט ולפיד נסמך עליה כצלע שלישית. אנשי יש עתיד והבית היהודי מחמיאים ליו"רית העבודה על האינטגריטי, שמאפשר להם לחלוב מנתניהו כוח והשפעה. שלי היא השטיח שעליו הם דורכים בדרך ללשכות השרים.

יחימוביץ', לעת עתה, בוחרת באופוזיציה. הדגל הונף אל על. השיח קרבי. בפנטזיה שלה היא עומדת בראש יחידת קומנדו, גרילת הכנסת. עם שפיר ושמולי, רוזנטל ומזרחי, וכן מירב מיכאלי, היא בטוחה שתמרר לממשלת שלושת המיליונרים את החיים, תשים אותם ללעג ולקלס, ותקטוף את הפירות בבחירות הבאות. היא יכולה לשאול את לבני איך היא גמרה. בעצם, היא יכולה לשאול את עצמה, מה השיגה באופוזיציה, כמה השפעה הייתה לה על המדינה. לא הרבה, אם תהיה כנה עם עצמה.

אהדה מכיסא שרת האוצר

ליחימוביץ' יש הזדמנות פז להשיג המון עבור בוחריה. וללמד לקח בלתי נשכח את יריביה המרים והיהירים. השהות של בנט ולפיד מחוץ לממשלה תעורר ביקורת על התנהלותם ותפורר את מפלגותיהם. בבחירות הבאות יהיה ברור מי מנהיגת גוש המרכז-שמאל. יחימוביץ' תרכוש ניסיון מיניסטריאלי ואולי גם אהדה ציבורית שחסרה לה. היא תוכל לעשות זאת מכיסא שרת האוצר.

יחימוביץ' ונתניהו הם שני אידיאולוגים. פעורה ביניהם תהום, אבל אין דם רע, ושניהם זקוקים זה לזו. כל אחד והצרות שלו. אם ביבי חפץ חיים, הוא ילך לקראתה גם בנושא הכלכלי, וגם אם לא, הרי בממשלה שבה לליכוד-ביתנו אין רוב, יחימוביץ', דרעי, גפני ולבני יוכלו להסיט את הניאו-ליברליזם של נתניהו למחוזות הסוציאל-דמוקרטיה בהרמת אצבעות. מה יוכל נתניהו לעשות? לעלות על מטוס חכור מטעם אדלסון ולהמריא לוושינגטון?

פוליטיקה היא אמנות האפשרי. ועכשיו, כשנתניהו חלש, אפשר לחולל שינוי, מדיני וכלכלי. אם יחימוביץ' תיוותר בחוץ, היא תוקע בסופו של דבר כמפסידנית ותאבד את כיסאה ואת עולמה. זה הזמן להפתיע. זו העת להתעשת. להתגמש. ולצאת לדרך חדשה.