מה העונש על חטיפת ילדך?

עד כמה רחוק יכולה להגיע שנאתו של הורה גרוש כלפי ההורה השני? כעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, אשר פורסם לאחרונה, עד אין גבול, ועד לכדי העלמתו של ילדם המשותף מאז שנת 2008 ועד היום. מזה 5 שנים שמדינת ישראל אינה יודעת היכן הילד, שהוא כיום כבן 13, האם הוא חי בגבולות מדינת ישראל, או הוברח מכאן זה מכבר, והאם שלום לו.

הסיפור החל לפני תשע שנים, כאשר בני הזוג, ישראלית יהודיה ובלגי נוצרי, התגרשו בבלגיה. בין בני הזוג התנהל מאבק משמורת ארוך וקשה, אשר בסיומו נפסק כי המשמורת על הילד תינתן לאב, מאחר שהרשויות בבלגיה התרשמו שהאם אינה מכבדת את הצורך של הילד בקשר עם האב.

לאחר מתן פסק הדין בבלגיה, האם חטפה את הילד לישראל. האב תבע בישראל את השבתו של הילד לבלגיה על בסיס אמנת האג, וזכה בתביעתו, לאחר שטענותיה של האם אודות מסוכנתו של האב כלפי הילד נבדקו והופרכו. האם ניסתה להביא לביטול את ההחלטה בכל אמצעי משפטי אפשרי, לרבות פניה לבג"ץ, אך לבסוף ניתנה החלטה סופית על השבת הילד לבלגיה. ביום החזרה המיועד הילד לא הגיע לטיסה, ומאז ועד היום נעלמו עקבותיו כלא היו, כשהאב ממשיך לכלות את כוחותיו וכספו בחיפוש אחר הילד, בעוד שהאם ממלאת פיה מים.

מדינת ישראל הגישה נגד האם תביעה פלילית בגין עבירה של "הוצאה ממשמורת", אך בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המדינה, וזיכה את האם. בית המשפט קבע שלא ניתן להרשיע את האם בעבירה של הוצאה ממשמורת מאחר שהביאה להעלמותו של הילד עוד בטרם עלה על המטוס ועבר למשמורת הפיזית של אביו.

משכך, פסק בית המשפט המחוזי כי לכל היותר ניתן להרשיע את האם בעבירה של "הפרת הוראה חוקית" בשל הפרתה את החלטת בית המשפט על החזרת הילד לבלגיה, עבירה שדינה מאסר מקסימלי של שנתיים. בית המשפט אף לא מצא לנכון למצות את העונש המקסימלי וגזר על האם שנה מאסר בפועל בלבד ושישה חודשים על תנאי.

שני הצדדים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. האם טענה כי לא היה מקום להרשיעה כלל, שכן לא הוכחה מעורבות ישירה שלה בהיעלמותו של הבן, ויתכן שגורמים אחרים אחראים להעלמותו כמו הוריה או אנשי דת יהודים. מן הצד השני המדינה ערערה על ההחלטה שהאם לא עברה עבירה של "הוצאה ממשמורת" בשל העובדה הטכנית שהעלימה את הילד עוד קודם לכן.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והפך את תמונת התיק על פיה. מהבחינה המשפטית בית המשפט העליון חזר וקבע כי העבירה של הוצאה ממשמורת היא עבירה רחבת היקף, אשר לשם הרשעה בה אין צורך שהילד ימצא פיזית אצל ההורה אשר הילד נגזל ממנו, והוא אפילו לא צריך להיות מוגדר כהורה המשמורן מבחינה משפטית. כל הורה אשר שולל מן ההורה השני את היכולת להיות בקשר עם הילד באופן מוחלט ולאורך זמן יכול למצוא עצמו מורשע בעבירת הוצאה ממשמורת.

כך למשל לפני שנים אחדות הורשעה בעבירה זאת סבתא שסייעה להברחת נכדתה מגבולות הארץ, לבקשת בתה, אמה של הילדה, וללא הסכמתו של האב. בנסיבות אותו עניין, פסק בית המשפט כי עבירה זו נעברה על אף שהאב לא היה המשמורן הפיזי של הילדה, אלא ראה את הילדה במסגרת הסדרי ראייה בלבד.

מן הצד השני אין פרושו של דבר שמעתה יתבע בגין עבירה חמורה זאת כל הורה שמאחר להחזיר את הילד להורה השני בשעה, שכן לצורך ההרשעה בעבירה נדרשת כי שלילת הקשר עם ההורה השני תהיה ממושכת וקבועה.

גזר הדין בעניין זה טרם ניתן, אך העונש המקסימלי בגין עבירת "הוצאה ממשמורת" הוא 20 שנות מאסר. בית המשפט הודיע לאם כי הוא נותן לה הזדמנות אחת נוספת להקל בגזר הדין הצפוי לה אם תגלה היכן הילד, ויש להמתין ולראות אם האיום הכבד אכן יביא לתוצאות במקרה זה.

יפה עשה בית המשפט העליון כאשר בחר בבירור לשים לנגד עיניו את הילד האומלל, אשר גדל מזה חמש שנים במקום לא ידוע, מנותק בכח משני הוריו. מטרתו של בית המשפט אינה להעניש את האם אלא להביא למציאת הילד, ולכן נתן לאם הזדמנות נוספת.

חטיפת ילדים על ידי אחד מהוריהם הפכו למכה, והמלחמה בה קשה. הרחבתו של בית המשפט העליון את יכולת ההרשעה בגין עבירה כה חמורה הגוררת אחריה עשרים שנות מאסר תסייע ביכולת ההרתעה מפני התנהגות דומה ותסייע באכיפת ישומה של אמנת האג בישראל.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה וירושה בגלובס