המלצה אקזוטית: מסעדה וייטנאמית חדשה ששווה כל שקל

"מתי כבר תיקח אותי למסעדה הוייטנאמית החדשה שכולם מדברים עליה?". לא, לא אשתי היא הדוברת. זה מה שנדמה לי ששמעתי מפי אחת הדמויות ב"ארץ נהדרת". המסר נקלט. אני כנראה האחרון שעוד לא היה בהאנוי. מתאים לי. לא אוהב להיות ראשון. בשום דבר. אלא שכאמור, המסרים הקוסמיים היו חזקים אפילו ממני.

כשתפסתי אותם סוף-סוף בטלפון, הבנתי שאני בבעיה. "יש לכם שני מקומות להערב?", שאלתי את הבחורה המאנפפת מעברו השני של הקו. "לאאאא. 'צטערת. רוצה להירשם לווייטינג ליסט?".

אני, כמו שכבר הזכרתי פעם, לא עומד בתור למסעדות באופן עקרוני. גם אם התור דמיוני.

"תנסה להזמין שבוע מראש", המשיכה הבחורה בלי להתבלבל.

"יקירתי, אני לא יודע אם אחיה בעוד שבוע".

אחרי כמה ימים ניסיתי שוב.

ביום רביעי הצלחתי להזמין מקום לשבת. שעתיים קצובות, כמנהג הימים האלה ברוב מסעדות העיר. מוצאי שבת. ערב פורים. זמן קלאסי להרוס כל ביקור בכל מסעדה. שיהיה.

ברבע לשבע האנוי - הוייטנאמית המדוברת שהקימו שלושה יוצאי יועזר בר יין (ז"ל, צריך כבר להוסיף בצער בהקשר של יועזר) - כבר הייתה מפוצצת. ככה זה בוייטנאם. מה שלא עשו האמריקאים יעשו כבר הישראלים. משפחות שלמות על טפן וועל סבותיהן מילאו את החלל הקטן והצבעוני.

צבע הוא ללא ספק שם המשחק כאן. הקיר מכוסה בארגזי פלסטיק אדומים המשמשים בר משקאות, כיסאות הבר עשויים מארגזי פלסטיק ירוקים עמוקים, והשולחנות מארגזים צהובים. משעשע ומקסים.

בחור צעיר וחייכן הגיע בזריזות עם קנקן תה יסמין ריחני. כשהזמנתי גם בירה, צירף אליה במבת שרימפס* ממכרת. הזמנו שלל מנות ראשונות ועיקריות, והן הגיעו לשולחן ללא סדר מחייב לשמחתנו.

הר גאו - דים סאם של שרימפס - היו מופת של פשטות ושל עדינות. בצק מאודה עם חסילון שאפילו לא נזקק לרטבים החריפים שעל השולחן.

רוטי מטמבה - מעין פנקייק, "לחם פריך" כינו אותו בתפריט, ממולא בתרד, בכוסברה, בפטריות שיטאקי ובבוטנים. "חטיף רחוב מוסלמי משוק הלילה של פנאנג", המשיך התפריט והסביר. איפה זה פנאנג לכל הרוחות? בבית בדקתי. במלזיה. כן או לא מלזיה, הפנקייק הזה, שהוגש עם רוטב יוגורט חריף, היה לטעמי אחת המנות הכי טעימות בארוחה. והכול היה טעים, אסגיר כבר עכשיו.

עלי גפן וייטנאמיים ממולאים בשייטל ובלמון גראס, משופדים וצלויים, היוו הפתעה גדולה למי שגדל על עלי הגפן היווניים של סבתא שלו. אני לא קליינט קל לעלי גפן מוזרים. זה אכן היה מוזר. ונהדר.

באן מי - "סנדוויץ' קולוניאלי צרפתי-וייטנאמי", הסביר התפריט, בגט קטן וטרי, ממולא בקריספי פורק (חזיר פריך, מה לעשות) עם פטה כבד, עם מיונז צ'ילי, עם חמוצים אסייתיים ועם עלים ירוקים. המלצר שכח לבקש שלא יעשו את זה חריף, לטובת בני הבכור, אבל הנער לא רק שהתמודד בגבורה, אלא אף טען שזה מצוין. טעמתי. צודק. וגם אוכל חריף, הילד. יש עתיד.

מרק פו בו (Pho Bo) - המרק הוייטנאמי הלאומי שמאיים כבר, ובצדק, להשתלט על תל אביב, בוצע כאן לעילא ולעילא. קערה ענקית מלאה בנודלס ובחתיכות שייטל, ולצדה צלוחית עם נבטים, בזיליקום, כוסברה ועם פרוסות צ'ילי אדום, שמתווספות לפי הטעם למרק. המרק הזה הוא ארוחה בפני עצמה, אבל אנחנו התמודדנו בגבורה. היה כדאי.

צ'יקן מסאלה עם יוגורט לקטנצ'יק, שוויתר כמובן על היוגורט, היה סטנדרטי אבל משביע רצון.

מנת ספיישל צוואר חזיר צלוי עם אורז דביק, עם ברוקולי ועם באק צ'וי הייתה גם היא סטנדרטית יחסית, אבל שוב - טובה.

קינחנו בגלידה מטוגנת - כדור גלידת וניל בציפוי פריך של קוקוס ומטוגן בשמן עמוק, מנה ילדותית ומצחיקה אבל כיף גדול, ובברולה טפיוקה - מנה מוזרה אבל טובה של פודינג טפיוקה על בסיס בצק פריך עם קוקוס ועם קרמל שרוף מעל.

אני לא מומחה גדול למטבח הוייטנאמי. את זה אני משאיר לאלה שהם מומחים לכל דבר. האנוי היא גם לא ממש רק מסעדה וייטנאמית. אפילו על המפיות כתוב באנגלית - וייטנאם, מלזיה, סין. בקיצור, זאת מסעדה אסייתית, ויש כאלה שיגידו שהאווירה בה היפסטרית משהו. גם לזה אני לא מומחה. אבל גם בתור שכזאת, ואם מתרכזים במנות הוייטנאמיות והיותר אקזוטיות דווקא, מה שבדרך כלל הוא מתכון בטוח לכישלון, אפשר להעביר כאן ערב שהוא לא פחות מכיף גדול. בדרך כלל מסעדות שמדברים עליהן יותר מדי, והאנוי כבר לגמרי שם, ועוד במוצאי שבת שהוא ערב חג, הן מלכודת איומה ונוראה. זה לא קרה הפעם. מישהו כאן יודע מה הוא עושה. והוא עושה את זה מצוין.

פרטים: לילינבלום 18, תל אביב; טל' 03-5337962; ב'-ש' 18:30- 00:00

מחירים: הר גאו - 24 שקלים, רוטי מטאמבה - 28, מרק פו בו - 46, צ'יקן טיקה - 32, עלי גפן - 26, באן מי - 38, צוואר חזיר צלוי - 52, גלידה מטוגנת - 24, טפיוקה ברולה - 24, פחית בירה סינית צ'ינגטאו - 18, לימונדת למון גראס (נהדרת) - 12 שקלים

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל שקל

כדאי להכיר

במבה שרימפס נדמה לי שמה שמצאתי לא היה זהה לבמבה שטעמתי בהאנוי, אבל זה היה לא פחות טעים ואולי אפילו יותר "ימי" בטעמו הסרטני המודגש. לא בטוח שמונוסדיום גלוטמט ו-E129, E631, E320 ועוד שלל E's, המייצגים כמובן צבעי מאכל וכיוצא באלה, הם מה שהרופא רשם לכם, אבל ליד הבירה זה מצוין.

4 שקלים לשקית ב"מזרח ומערב", רח' הכרמל 17, שוק הכרמל, תל אביב