שלב הטופ-16 ביורוליג הפך העונה למעניין במיוחד. כמעט בכל שבוע אפשר לראות קבוצות גדולות נלחמות בשיניים על סיכויי העלייה להצלבה ובכלל על הישרדותן במפעל. השינוי המבני בשיטת המשחקים שהחל העונה נועד בעיקר לחזק את מכירת הכרטיסים והמנויים וכתוצאה מכך להגדיל בצורה ניכרת את הכנסות הקבוצות. אבל בפועל לעניין הזה היה מחיר כבד: קיבלנו שלב ראשון של חודשיים וחצי משעמם וצפוי. משעמם וצפוי בעיקר בגלל שהפערים בין הקבוצות תהומיים.
בעוד שברחבי הליגות המקומיות באירופה קיימת תזוזה משמעותית המחזקת את קבוצות הפריפריה - אלו הקטנות יותר והעשירות פחות - היורוליג הופכת עם הזמן למועדון סגור. ליגה של "מועדון רישיון ה-A", אותן קבוצות להן חוזה ארוך טווח מובטח.
בימי גביע אירופה לאלופות, שם הכסף שיחק פחות תפקיד והתחרות עצמה היתה העיקר, אי אפשר היה לשער את זהות העולות לחצי הגמר ולגמר, בטח שבלתי אפשרי היה להמר על אלופה בטרם זו הניפה את הגביע: בשנות ה-80 זכו 7 קבוצות שונות בתואר, בשנות ה-90 לא פחות מ-9 מועדונים שונים נכנסו להיסטוריית הכדורסל ביבשת. מתחילת שנות ה-2000? חמש קבוצות בסך הכל - פנאתינייקוס, ברצלונה, אולימפיאקוס, מכבי ת"א וצסק"א - שקווי הדמיון ביניהן ברורים: קבוצות-על בכדורסל האירופי, ממדינות בעלות מסורת בענף, ובעיקר כאלו ששופכות כסף גדול יחסית על סגל השחקנים.
גם העתיד הקרוב והרחוק לא נראה ורוד בהקשר הזה: מה הסיכוי שקבוצה שלא מהמעגל של הקבוצות הגדולות תזכה בשנים הבאות ביורוליג? אפסי.
***
הכדורסל היום הוא עסק לכל דבר. זו אולי הבשורה הראשית שיצאה מהמהפכה של מנכ"ל היורוליג ג'ורדי ברתומיאו בראשית העשור הקודם. אולם זו מהפכה שגזלה מאוהדי הכדורסל את הקסם. אותו קסם שיצא מספליט הבוסרית או פרטיזן הצעירה, מלימוז' ההגנתית וז'לגיריס המפתיעה. ניתן להשוות את תופעה זו למתרחש בלא מעט ממדינות אירופה שם הפערים בין העשירים לעניים הפכו למכת מדינה ומביאים לתהפוכות במישורים רבים. יול"ב מצידה עורכת מדי שנתיים שינויים מהותיים ביורוליג וביורוקאפ, מפעלים שתפחו ומכילים כיום יחד 56 קבוצות, כאשר ברקע תכניות שונות ומוזרות להגדלת המכסה בשני המפעלים. הגלובליזציה הזו, אותה גם מנהיג מישל פלאטיני באופ"א, הופכת לא מעט משחקים ושלבים לחסרי עניין, והנפגעים העיקריים הם בסופו של דבר הקהל, אבל בעיקר קבוצות מעמד הביניים והקבוצות הקטנות - אלו שחלמו על כמויות דולרים עצומות בבנק וגילו כי בשיטה זו ההוצאות מאפילות על כל דבר. הסיכוי לנצח נותר, כמובן, אפסי. גם העובדה שהכדורסל שונה מהותית באופיו מהכדורגל, שם קל יותר לסגור משחקים ולזנב בחזקות דרך בונקר קשיח, הופכת את הכל לצפוי מראש.
שאלון הצרפתית, עיר קטנה שהגיעה העונה ליורוליג אחרי זכייה באליפות, היא דוגמה מצוינת, ואם תשאלו את ראשיה אז גם הם אינם מאמינים בסיכויי ההצלחה להפוך לסיינה - נושאת דגל הקבוצות הקטנות שלמרות השתלבותה בצמרת והגעתה לפיינל פור עדיין לא זכתה ביורוליג. את הדוגמה הטובה ביותר ניתן למצוא באגור רתימנו, אחת הקבוצות הטובות ביוון. בעונה שעברה סיימה הקבוצה במקום הרביעי, אולם החליטה לוותר על השתתפות ביורוקאפ מכיוון שזיהתה אפשרות לפגיעה כלכלית אנושה ללא סיכוי לנצח. וכסף לא חסר במועדון: הבעלים, קוסטי זומבאנאקיס, היה האיש שהזניק בעבר הרחוק את לונדון טאוורס הזכורה לגביע אירופה, ובבעלותו חברות רבות המגלגלות מיליוני דולרים. "היורוליג בפורמט הנוכחי אינו מפעל תחרותי כפי שמציגים אותו", קובע זומבאנקיס בנחרצות, "יש לעשות שינוי חשיבתי וחריש עמוק במוצר הקיים כדי להפוך אותו גם למותג כלכלי מצליח שימנף יותר ממועדון סגור של קבוצות, ויחד עם זאת יגביר את התחרותיות. צריך לבנות מחדש".
זומבאנקיס אינו הילד הרע שמנסה לזנב בקואליציה של ברתומיאו. כאדם אמיד ביותר, שתמך במספר קבוצות נוספות ביוון, וחבר אישי של דמויות מפתח בכדורסל העולמי כדייויד סטרן, הוא מודע ליתרונות ולחסרונות בשיטה הקיימת המונעת ממנו חלק בחגיגה. "כבר בשנה השנייה עם לונדון טאוורס ביורוליג הבנתי שהעסק לא משתלם. אמרתי לברתומיאו שצריכה לקום ליגה פרטית ורק באמצעותה ניתן לבנות פרנצ'ייז. כל עוד זה לא קורה, מדובר בעסק עם סיכון גבוה מדי ליפול ושום אדם שפוי לא ייקח צ'אנס שכזה על עצמו. ב-2007 ג'ורדי ביקש ממני שאקים פרנצ'ייז חדש ליורוליג בלונדון תמורת מתן חוזה לחמש שנים לקבוצה, אבל הבהרתי לו שאין סיכוי. בערים גדולות אתה לא יכול לבנות פרנצ'ייז שישחק כמות חד-ספרתית של משחקי בית, הרי בעבר בלונדון היו לנו 50 צופים במשחקי הליגה ואולם מפוצץ ב-15 אלף איש מול מכבי ת"א. אתה צריך עוד לפחות 20 משחקים כאלו מול מכבי וברצלונה, ריאל ויתר הגדולות ביותר כדי לתמוך במוצר שלך".
כשאני שואל את זומבאנקיס האם הוא באמת יכול בשיטה הקיימת להתחרות באולימפיאקוס ופנאתינייקוס, בשנה בה האימפריות ירדו מנכסים פיננסיים ואינן מאיימות כבעבר, התשובה שלילית ומזכירה לא מעט את הטראומה שספגה הפועל ירושלים בזמנו בעונת היורוליג היחידה בה השתתפה: "אין לנו אינטרס שכזה. כסף הוא לא הכל, כי כדי לבנות מועדון מצליח גם ברמת היורוליג אתה צריך קהילה שתעניק לך גב, מודל עסקי משגשג ומותג שיבנה עצמו לאט לאט. להשקיע כמויות עצומות של כסף זה קל, אבל להרוויח כסף זה לא אפשרי בעסק הזה כיום. יול"ב צריכה להחליט לאיזה כיוון היא מושכת - האם היא רוצה להיות ליגה של ערים גדולות או קטנות? האם היא רוצה תחרות אמיתית או שגרה. אפילו היורוקאפ אינו מושך אותי כי זה יהיה נטו הפסד כספי, וכל עוד הפורמט הנוכחי נשמר וכל הקבוצות המשתתפות במפעלים הללו לא יקבלו סכומי כסף משמעותיים מאוד, אני לא רואה בכך שום צורך".
***
המילים הללו הן בסופו של דבר מראה של כל קבוצות הדרג השני והשלישי באירופה, שגורמות לגעגוע עז לימי חמישי הזוהרים ההם של גביע אירופה לאלופות. לימים בהם הכל היה פחות ממוסחר, בו רק הטובות ביותר נלחמו אחת בשנייה עד הבאזר האחרון. למילים האלו משמעות אחת: הכמות, שרק גדלה והפכה לבלתי נסבלת, עולה על האיכות. הדבר היחיד שנשאר זו הדלת הסגורה של המועדון האקסקלוסיבי, של אלופות המילניום הנוכחי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
