ממחאה לאולטרה-קפיטליזם

בספטמבר 2011. חברי ועדת טרכטנברג מתכנסים לישיבה השישית במספר. קולות המחאה החברתית של הקיץ עדיין נשמעים היטב, ועדיין נתפסים כקולות של מהפכה. רק אחד מחברי הוועדה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי, סיפק ניתוח פוליטי מפוכח ומדויק, נבואה שעתידה להגשים את עצמה עם הרכבת הממשלה הבאה: "יכול להיות שבמסווה של מחאה חברתית נקבל את יאיר לפיד ונקבל את הניאו-ליברליזם של אבא שלו, ונקבל בכלל קפיטליזם יותר קיצוני ממה שיש היום".

שנה וחצי אחרי הישיבה ההיא, תיק משרד האוצר עומד להינתן ללפיד או בסבירות גבוהה יותר ליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. לאיש שגרף את מרב הקולות בסביון ובכפר-שמריהו, או למיליונר מרעננה. לפרזנטור של בנק הפועלים או ליזם ההיי-טק, שאמר השבוע כי "הגבלת שכר הבכירים עשויה לפגוע באטרקטיביות של שוק ההון וכך גם בחוסכים". בסיבוב קודם, הסביר בנט שהעלאת שכר המינימום פוגעת במשק ושוועדים נחוצים כל זמן שהם קטנים, חלשים, ומייצגים מסכנים.

השאיפה של בנט ולפיד לשוויון בנטל, כמו גם הדבקות שלהם בעניין, ראויות להערכה. שוויון בנטל, זו לא רק סיסמה, זהו הכרח מתבקש וקריטי מבחינה כלכלית-חברתית בראייה ארוכת טווח, שמהווה מפתח להגדלת ההשתתפות בשוק העבודה וכפועל יוצא להגדלת ההכנסות ממסים. אבל עד להגשמת המטרה הזו, בנט ולפיד צפויים לחתום על כמה מהלכים הרבה פחות ראויים. השניים יתמכו ככל הנראה בהקפאת השכר במגזר הציבורי ואולי גם בפגיעה בקרנות ההשתלמות, בקיצוץ בקצבאות, בצמצום שירותים ממשלתיים ואפילו בהגבלת זכות השביתה.

מנגד, הם צפויים להתנגד להעלאת מס החברות או לפגיעה אחרת בסקטור העסקי. כך, המפסידים הגדולים מהמדיניות הכלכלית הצפויה שיובילו בנט ולפיד הם דווקא העובדים ממעמד הביניים שהצביעו להם בהמוניהם.

בנט ולפיד מקפידים לדבר במשפטי-מחץ פופוליסטיים. "הוועדים הגדולים מחזיקים את המשק כבן ערובה. עד היום פחדו לגעת בהם, אז בואו נעשה את זה יחד", אמר בנט בנאום הבכורה שלו בכנסת. לפיד מצדו טען, שבמקום להעלות מסים, המדינה צריכה לקצץ ב"הסכמי השכר השערורייתיים" של עובדי חברת החשמל ונמל אשדוד, בתקציב האברכים ובמה שכינה "הסובסידיות המופקעות של ההתנחלויות מחוץ לגושים". היות שבנט לא יוותר על הסובסידיות המופקעות האלה, לפיד יצטרך להסתפק באברכים ובעובדים. הוא כבר לא ישאל "איפה הכסף". הרי לא נעים להביך את האח בנט שיודע את התשובה.

מכרו לציבור את מה שהוא רצה לשמוע

המינוי הצפוי של בנט לשר האוצר הוא כמעט בבחינת הכרזת מלחמה על ההסתדרות. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, אמר בינואר השנה בראיון ל"גלובס" מה הוא חושב על השחקן החדש במגרש: "בוא נגיד שמבחינת השקפת עולם קפיטליסטית, נתניהו ליד בנט הוא סרדין". כשנשאל עיני אם הוא מודע לזה שלא יהיה לו קל מול בנט בממשלה, השיב: "אז נשיב מאבק, יהיה מאתגר". ואכן, נראה שמאבק כזה הוא בלתי נמנע.

במשרד האוצר כבר חוגגים את מה שנתפס על ידם כקואליציית החלומות, ומבקשים לכלול בחוק ההסדרים הקרוב כל תוכנית קיימת על רפורמה או שינוי מבני שכרוכים בעימות עם העובדים. אם עד היום ההסתדרות ידעה לתמרן בזירה הפוליטית בזכות עוגנים יציבים במפלגות העבודה, קדימה ואפילו בש"ס, הרי שבקואליציה החדשה שתקום, להסתדרות אין הרבה שחקנים. הארגון שואב אמנם את כוחו מהעובדים לא פחות מהפוליטיקאים, אבל היחלשות ההסתדרות בזירה הפוליטית תיתן את אותותיה. קרוב לוודאי שהדבר יבוא לידי ביטוי בעימות חזיתי שיכלול שביתה כללית, שבסופה החזק ינצח.

ובחזרה לישיבה ההיא של ועדת טרכטנברג: איך קורה שבסופה של מחאה חברתית צפויה לקום ממשלה ניאו-ליברלית אולטרה-קפיטליסטית? אולי משום שבנט ולפיד מכרו לציבור את מה שהוא רצה לשמוע כמו דיור וחשמל בזול, בלי לדבר על מודלים כלכליים מעייפים ועל סוציאל-דמוקרטיה כמו שעשתה יו"רית העבודה, שלי יחימוביץ'.

ואולי המחאה החברתית לא הייתה חברתית כל-כך, אלא צרכנית שטחית של מי שמבקשים להוזיל את החשבונות בסוף החודש. בנט ולפיד לא דיברו על דיור ציבורי, הם אמרו "אתם לא יכולים לקנות דירה היום". יחימוביץ' כתבה ספר שלם שנקרא "אנחנו"; והנה מי שניצחו בבחירות הם אלה שקידשו את ה"אני".