ההגעה להצגות שאופירה הניג יוצרת, תמיד מלווה אצלי באיזו התרגשות קטנה. סוג של דריכות מהולה ביראת כבוד, וזאת משום שאצל הניג אתה יודע שאתה מגיע לעבוד. הווה אומר - לחשוב. היא לא תנפק איזו הצגת גוד-טיים להמליץ עליה בשיחת סלון, וגם מהתרפקות על איזה קתרזיס סוחט דמעות אפשר לשכוח. מה שהיא כן תעשה זה לאתגר את המערכת עם נימה שלא באה בקלות ושעוד פחות בקלות עוזבת.
זו בחירה תובענית בתיאטרון הגותי וביקורתי, והשם שהיא בחרה לפרויקט החדש שלה: "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" - אמירתו המפורסמת של החכם הציניקן דיוגנס לריבון הכול יכול אלכסנדר מוקדון, מדייקים את התחושה. ודאי בימים אלה, שריבונית התרבות קוראת לאמנים ל"צנזורה עצמית", כאילו שדבר והיפוכו שכזה בכלל יכול לעלות על הדעת.
למרות שאני לא מכיר אישית את הניג, לאחר הצפייה בפרויקט החדש שלה, שנוצר, כפי שהיא טורחת להדגיש, בהפקה בינלאומית וללא שום תמיכה ממשלתית ו/או עירונית, אני מרגיש שאנחנו בכל זאת קצת מכירים. הסיבה לכך היא, שהניג שמה את עצמה על הבמה בדמות המספרת (בגילומה של רבקה נוימן). באמצעותה היא מאפשרת לצופים הצצה מרתקת לזרם התודעה הפרטי שלה, לאנשים שמכתיבתם היא שואבת השראה, לקונפליקטים שהותירו בה חותם כאמנית, ולשיחות שהיא ניהלה עם כולם - בדמיונה כמובן - ושכעת תופסים נפח על הבמה.
אמנות בלי פשרות
הניג מגישה הצגה בת חמישה חלקים לא שווים, הנפרסים על משהו כמו מאתיים שנה של אמנים במצוקה, שנלחמו על האמת שלהם, בלי שום צנזורה עצמית, ושילמו עליה מחירים כבדים - מגלות ועד למוות. אמנים שלימים עיצבו את תפיסת המוסר של העולם המערבי, כמו גם את הזיכרון הקולקטיבי המשותף שלנו. בין אם זה רוברט קאפה (נמרוד ברגמן בעוד תפקיד מצוין), צלם המלחמות המפורסם של המאה ה-20, שמסגר בעדשתו את ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. ובין אם זו, מהצד השני של המיתרס, הבמאית לני ריפנשטאהל (סלווה נקארה בפאה בלונדינית), שהפכה את היטלר לדבר הכי קרוב לאל (מבחינה קולנועית כמובן).
פעם הניג נמצאת על הבמה בדמות המספרת, פעם היא מאחורי הקלעים בתפקיד הבמאית. כמספרת היא פוגשת גם בהיינריך היינה, המשורר הגרמני בן המאה ה-19, שזיהה את הלאומנות ההרסנית הרבה לפני שנולד הנאציזם ואשר חתום על אחד הציטוטים המכוננים בנפשו של כל יהודי: "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם".
את היינה מגלם דורון תבורי, בתצוגת משחק עוצמתית ומלאת ניואנסים. לצד היינה פוגשת המספרת גם בלורקה (שלום שמואלוב, במשחק רגיש ורך), המשורר הספרדי בן המאה ה-20 שהוצא להורג על ידי הפאשיסטים, ואשר עד למותו של הרודן פרנקו הוחרם במדינתו שלו. ההצגה הראשונה שביימה הניג כשקיבלה לידיה את אנסמבל הרצליה (ממנו הודחה בשנה שעברה), הייתה "ירמה" מאת לורקה. כך היא סוגרת כאן אולי מעגל קטן.
בשני קטעים נוספים המספרת אינה נוכחת. האחד, סצנה מבריקה של שני חיילים צרפתיים ליד ארונו של אלבר קאמי. כתב אותה גלעד עברון, ששיתף פעולה עם הניג בעבר ב"יוליסס על בקבוקים" המעולה פרי עטו. האחר הוא סיפורו של שחקן פלסטיני מהשטיח האדום של פסטיבל קאן, מאת יוסוף אבו-ורדה. סיפור מצחיק, שמביא סוף אנושי ואקטואלי למסע התובעני שהניג מעבירה את הקהל שלה.
נותר רק לקוות שההצגה הזו תמצא במה, ולא פחות חשוב, תמצא קהל.
"זוז אתה מסתיר לי את השמש", קונספט ובימוי: אופירה הניג
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.