המאסטר שוב בוער: דיוויד בואי חוזר עם אנרגיות מופלאות

בשבחי האיטיות: דיוויד בואי יצר את אלבומו הטרי בחשאיות מוחלטת, בעבודה איטית ומדורגת, שנפרשה על פני שנתיים. בדיוק להיפך מההתנפלות לה זכה האלבום צד מהמבקרים במרבית כלי התקשורת, שאצו לנתח לסכם ולדרג אותו בפחות מ-48 שעות מאז העלאתו להאזנה חופשית ברשת.

האיטיות מול הבהילות. היסודיות מול השטחיות. ההעמקה וריבוי השכבות, לעומת הכורח הביקורתי, לבלוע בביסים גדולים וחפוזים ומיד לפלוט כותרות.

המהלך הזה מדגים נפלא כמה מהנושאים שמעסיקים את בואי בשיריו החדשים: יש באלבום ניגוד ההולך ומעצים, בין תחושת הדחיפות, החיוניות והאנרגיות הכה בריאות שלו בביצוע, לבין תכניו, שמרביתם מבקשים הרהור, מחשבה, קשב, העמקה ובדיקה.

בואי מעביר בו שיעור מאלף, כיצד אמן מנצל לעילא את כל האמצעים שמאפשר לו העידן הטכנולוגי-תקשורתי הנוכחי, בכדי להצביע בדיוק על המגבלות והחולשות של העידן הזה. זה אלבום ראשון עם שירים חדשים של בואי מזה עשר שנים, ואלבומו הטוב ביותר מאז "הלילה" מלפני 29 שנה.

עם זאת, בניגוד לטענה של אחד המבקרים, שמיד צוטט בכל מקום כאילו שזה "אלבום הקאמבק הטוב בכל הזמנים", החדש של בואי לא עד כדי כך מעולה. הקאמבק הכי מפעים ומזהיר בפופ היה ונותר Broken English של מריאן פיית'פול. אבל זהו כמובן אירוע נהדר לאוהדי בואי ולתרבות הפופ בכללה.

שר מהלב השבור

אחרי שעבר אירוע לב במהלך מסע הופעות היה נדמה שבתשע השנים האחרונות בואי בחר לרדת מהבמה היצירתית. והנה הוא שב ברעננות, שהמילה "מרגשת" קטנה מלהכיל את משמעותה. זה התחיל ב"היכן אנחנו עכשיו", סינגל וקליפ מצוינים, איטיים ומהורהרים, שבואי שחרר ללא כל התראות מוקדמות בדיוק ביום הולדתו ה-66 (לפני חודשיים). זה נמשך בסינגל השני, "כוכבים", שהוא השיר הכי טוב של בואי באלבום הזה ומאז הגרסה שלו ל"צ'יינה גירל", שכתב עם איגי פופ ויצאה ב"לטס דאנס" לפני 31 שנים.

השיר והקליפ האדיר עם טילדה סווינטון הם הלב הפועם של האלבום ושל בואי מודל 2013. זה טקסט דו משמעי, שיכול לדבר על גרמי שמיים וגם על ידוענים בשר ודם, כוכבים שהחיוך שלהם עלול לחסל אותך.

בואי לא רק מתכתב בו עם הדימויים והמטענים העצומים שהוא עצמו סיפק לעולם בכמעט 50 שנות קריירה, אלא גם חוזר, כבחלק מיצירות המופת שלו, לעמדת החוצן - האיש שנפל מכוכב אחר, אם תרצו. הוא מעורב וגם מתבונן. הוא חלק מהשיטה אבל מבקר אותה. הוא עם אלף אצבעות על הדופק הכללי אבל גם קר, חד ובעל תובנות משוכללות ובוהקות, כשל יצור שמשקיף עלינו בעיניה של ישות אחרת.

ל"כוכבים" יש ריף באס עילאי נוסח "צ'יינה גירל" וטקסט מופתי נוסח "ashes to ashes". והוא לא השיר הטוב היחיד. עטיפת האלבום החדש משתמשת בזו של "גיבורים" מ-1977, והאלבום רווי בהתכתבויות עם קלאסיקות בואי ישנות: שיר הנושא כאילו לקוח מהאלבום scary monsters, וב"דירטי בויז" יש ריף גיטרה שמהדהד ל"פיים", וישנם עוד לא מעט אזכורים לעבר.

ציטוטים מסוכנים

ציטוטים משנות השיא הם לרוב חרב פיפיות עבור אמנים מבוגרים. הם עלולים דווקא להתעמת מול חולשת החומרים החדשים ולעמעם אותם. אבל היות ובואי בכושר כתיבה טוב כאן, אין תחושה של מיחזור או של הישענות על ההיסטוריה בכדי לייפות ולאפר את ההווה. זה פשוט אלבום ששמו ואמצעי התיווך שלו מביטים קדימה, בעוד תכניו בוחנים לאחור את המשמעויות העדכניות של מושגים כמו מידע, תרבות, ערכים והערצה. אלבום שמהרהר בציפייה להארה, להתעלות ולהתקדשות, בעולם שרק הופך לכאורה למעשי, ממוקד מטרה ויעיל יותר.

בואי עבד כאן עם שותפו הותיק המפיק טוני ויסקונטי, ועם נגנים ותיקים מלהקת ההופעות שלו מאז שנות ה-90, אבל גם עם חברים ממש עתיקים כמו ארל סליק וטוני לוין שניגנו באלבומי המופת שלו במחצית השנייה של שנות ה-70. ל"וולנטיינז דיי" ול"הצת את העולם באש" יש לחנים מצוינים. בשיר הנועל, הסקוט ווקרי שלו, בואי מביא הגשה קולית מצמררת, שכולה הבעה של אדם זקן, חלש, מפוחד מאד. אולי גיבור השיר מייצג גם חלקים של בואי, אבל אל נשכח שמדובר בשחקן מצוין.

בואי של האלבום החדש הוא חזק ועתיר און. אי אפשר להאזין לאלבום מבלי להיות מוצף באושר על כך שאחד המאורות הגדולים של התרבות הפופולארית אולי אינו חוזר לשיאיו המעבר, אבל בהחלט מגיש את עבודתו הטובה מזה עשרות שנים.

אז אולי לאמדובר באחד מעשרת אלבומיו הטובים ביותר של בואי, אבל הוא כן מניח על לוחות הלב שלך עובדה בוהקת, משמחת, ואופטימית: לא חובה לעשות את הקאמבק הטוב בכל הזמנים, מספיק שהוא לא מסוג האלבומים שמרגשים בעיקר בזכות הנוסטלגיה.

זהו אלבום חדש פרופר של דייויד בואי. בלי הנחות, בלי התנצלויות. בלי לקושש בין שלל הרצועות אחת או שתיים שתזכרנה אותו ביפי תפארתו. למרות שלא כל השירים אחידים ברמתם, אין כאן שום צורך בתירוצים, בספיקת כפיים, בגיוס של חסד הנעורים בכדי לרכך את אכזבת ההווה. ההווה לגמרי שייך לבואי. המאסטר לא סתם חזר, הוא בוער.