"כמו כל מנהיגי המדינה, בן גוריון סיים מאוכזב ועצוב"

עיסוקו של פרופ' זאב צחור בהיסטוריה, קשור לעבודה עם דמות היסטורית מעניינת בפני עצמה - ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, שצחור שימש בצעירותו כמזכירו, לאחר שזה פרש מהקריירה הפוליטית הענפה שלו.

"ראשית הקשר עם בן גוריון הייתה כי ידעתי משהו בהיסטוריה", הוא משחזר. "בן גוריון הבודד, שלאחר מות פולה רעייתו, קיבל אנשים לביקור אצלו. הוא היה איש של מלאכה אחת כל חייו ומה שעניין אותו באותה תקופה זה כתיבת הזיכרונות. כמזכ"ל המדרשה בשדה בוקר, הייתי בן שיח איתו, וכך נקשר הקשר".

- מה אתה זוכר ממנו?

"הוא היה בן 84 כשבאתי אליו, וכמו כל מנהיגי המדינה, הוא סיים מאוכזב ועצוב. בן גוריון ציפה למדינה אחרת. הוא תמיד העמיד את זה בחלוציות מול קריירה. הוא הלך לשדה בוקר וחשב שיבואו אחריו, אבל לא באו. אלו שקראו לעצמם מקורבים, נשארו מנהיגי מדינה מתל-אביב. השאירו אותו לבדו במדבר ואתה יכול לנחש את שמותיהם לבד".

- הבנת את מקור טינתו של בן גוריון למנהיגי המחנה שכנגד - ז'בוטינסקי ובגין?

"במידה רבה כן. לפי בן גוריון, הסיטואציה של הציונות הייתה מלכתחילה כמעט בלתי אפשרית - היהודים תבעו ריבונות על ארץ שבה היו רק 10%, מה שחייב את התלכדותם. כל התפלגות על בסיס אידיאולוגי הייתה מסכנת את כל הפרויקט. לכן הפרישה של ז'בוטינסקי והרביזיוניסטים מההסתדרות הציונית הייתה בעיניו בלתי נסלחת".

שרשרת של מרד

צחור בעצמו יכול להוות דמות מתאימה לגשר בין מנהיגי שמאל וימין דוגמת ליאון טרוצקי וזאב ז'בוטינסקי, נושא הספר שפרסם לאחרונה, "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו" (הוצאת "ידיעות ספרים"). אחרי הכול, הוא, שגדל בבית רביזיוניסטי ונקרא על שם ז'בוטינסקי, היה לאחד ממקימי תנועת "שלום עכשיו".

צחור: "יש במשפחתי שרשרת של מרד. אבי מרד באביו, שהיה חסיד אנטי-ציוני, והוא נעשה חסידו של ז'בוטינסקי. אני מרדתי באבי וילדיי לא מקבלים את דרכי. חלקם הלכו לקצה של מחנה השמאל, אבל אני מכבד את זה דווקא בגלל הרקע המשפחתי של המרד. אבי תמיד חשב שההסתדרות זה הקרמלין. הוא ראה בנו מורדים, אבל גם מממשי המעשה של להיות שם, היכן שקורים הדברים".

ספרו של צחור מתאר את תולדותיהם של שני המנהיגים היהודים הבולטים הללו, ז'בוטינסקי וטרוצקי, תוך שהוא יוצר מפגשים דמיוניים ביניהם.

למרות שהם הלכו לכיוונים שונים, נראה כי יש ביניהם דמיון רב.

"זה כמעט מדהים. הם נולדו בערך באותו זמן, באותה סביבה, לאותו סוג משפחה - יהודית שכבר התערתה בחברה הכללית. שניהם ניחנו באותם כישורים מדהימים, בנושאים רב תחומיים. לשניהם הייתה יכולת בלתי רגילה ביצירתיות ואמנות. שניהם היו מגדולי הנואמים, הם מתו באותה שנה, בארץ רחוקה, מנותקים מהתנועה שהקימו.

"לשניהם לא הייתה דירה, או דבר משל עצמם. חייהם קודשו קודם לרעיון שנחשב דחוק לשוליים והם הפכו אותו למרכז. באותו זמן טרוצקי הקים את הצבא האדום וז'בוטינסקי את 'הגדודים העבריים', שזו הייתה מהפכה עצומה - ראשית הלוחמה היהודית.

"הדמיון בין השניים היה מרתק על רקע השונות הגדולה לכאורה באידיאולוגיה שלהם. לכאורה, כי בדומה למה שאמרתי על אבי, שניהם היו קודם כל מהפכנים גדולים ומכאן באופן פרדוקסלי - הקירבה ביניהם. לא ידוע לנו על קשר ביניהם, אבל בטוח שהיה".

- אתה בטוח שהם נפגשו?

"כן, כי הם השאירו אחריהם סימני דרך מאוד מפורטים לגבי היכן שהיו. כך שניהם מציינים בהיותם בווינה ב-1909 שהם שהו באותו בית קפה וביום מסוים, אותו יום, ראו את זיגמונד פרויד. אז הרשיתי לעצמי לחבר אותם. עשיתי ביניהם פגישות במקומות שהם היו באותו זמן, כך שהמסגרת ההיסטורית נאמנה למציאות".

- ספר משהו שרוב האנשים לא יודעים על טרוצקי וז'בוטינסקי.

"על טרוצקי הרוב לא יודעים שהוא המחולל המדהים של שתי מהפכות - 1905 כשהיה בן 26 בלבד, והבולשוויקית ב-1917. הוא היוצר של המפלגה והמהפכה הבולשוויקית, אפילו שחושבים שלנין הוא האדם הזה.

"ביחס לז'בוטינסקי - ישנם שלושה דברים. ראשית, הוא היה לכאורה המייסד והמצביא של האצ"ל, שהטמין מוקשים בשוק וירה על אוטובוסים אזרחיים, אבל למעשה ז'בוטינסקי היה בראש ובראשונה הומניסט והתנגד לפעולות הללו בכל מאודו, אך התעלמו ממנו. מאחורי גבו כינו אותו 'ההינדנבורג', כלומר זקן חדל אישים (כמו מנהיגה הקשיש של גרמניה - י.מ). כשהוא גילה זאת, הוא נפגע מאוד".

"שנית, המושג 'מדינה' לא נזכר עשרות שנים בתנועה הציונית, אפילו שהוא נכתב במדינת היהודים של הרצל, אבל ז'בוטינסקי מההתחלה דיבר על כך בנחישות".

דרור לדמיון

לכתיבת הספר הגיע צחור דווקא דרך סיום דרכו במפעלו הבולט - הקמת מכללת ספיר. "הייתי 18 שנים נשיא המכללה", הוא מספר. "חשבתי מספר שנים קודם שאני צריך לסיים, אבל היו אלה ימי קסאמים קשים. כשנדמה היה שהקסאמים נגמרו, החלטתי לסיים ואז עשיתי עוד מהפך - אחרי 41 שנה בנגב, עברתי לתל-אביב".

- מה בן גוריון היה אומר על כך?

"אשתי אמרה שהלכה אחריי במדבר 40 שנה ושעכשיו תורי. כמי שהיה כל חייו בספיר, פתאום התפנה לי זמן אדיר ושאלתי את עצמי מה עושים. אז כמו התל-אביבים, לקחתי מחשב והלכתי לבית קפה. הורדתי מעליי את העול של אקדמאי, עם כללים מהודקים ומימשתי עניין שהטריד אותי כל החיי - איך התפצלו היהודים בתחילת המאה ה-20 ולקחתי את החופש לתת דרור לדמיון".