חן-חן על שנאתכם

כאשר פרנקלין רוזוולט נטל את כהונת הנשיא, החודש לפני 80 שנה, לא היה לו מושג ברור מה לעשות. אמריקה הייתה שקועה במשבר החמור ביותר שלה מאז מלחמת האזרחים. קודמו היה משוכנע שאין עוד מה לעשות, והמהלך הטבעי יוציא את אמריקה מן השפל הגדול. או לא יוציא.

ספק אם היה אפשר להעלות על הדעת איש אידיאולוגי פחות מרוזוולט. הוא היה פרגמטיסט צרוף, ורק שאלה אחת העסיקה אותו למשמע רעיון חדש: האם זה יעבוד? מאחר שאיש לא ידע, וייאוש עצום ופחד טמיר חנקו את אמריקה, רוזוולט החליט להפוך את נשיאותו למעבדת ניסויים ענקית. ננסה רעיון אחד: יעבוד - מה טוב, לא יעבוד - ננסה אחר.

ואגב הניסויים גילה רוזוולט את מקומו במפת הרעיונות. הוא מצא את עצמו בשמאל. אמנם לא שמאל רדיקלי, אלא שמאל סוציאל-דמוקרטי; אבל כל שמאל היה חידוש מופלג בחיי אמריקה.

רוזוולט כפר בעיקר. הוא מצא תפקיד פעיל ורחב ממדים לממשלה בכלכלה. בעיניה של אצולת הממון האמריקאית, זאת הייתה בגידה של ממש. סוף-סוף רוזוולט היה בשר מבשרה של האצולה הזאת, תוצר אופייני של זכויות יתר ושל חינוך אליטיסטי. עד מהרה התחילה להישמע ההאשמה, שהוא, רוזוולט, "בגד במעמדו" החברתי.

השופטים העליונים, לכל הרוחות

בבחירות הבאות, ב-1936, נחל רוזוולט את הניצחון הגדול ביותר של נשיא כלשהו בתולדות ארצות-הברית. נגדו הצביעו רק שתי מדינות קטנטנות. רוזוולט, פוליטיקאי ונואם בחסד עליון, התענג מאוד על מערכת הבחירות. הקהל נשבה בקסמיו, והוא הפליג אל שיאים של רטוריקה. בנאום מפורסם אחד הוא תיאר את מסע ההכפשה המתנהל נגדו, והכריז, "אני מקדם את שנאתם בברכה".

האופוריה של ניצחונו שכנעה אותו שאין הוא זקוק להסכמה רחבה כדי להמשיך את תיקוניו הכלכליים והחברתיים. מאחר שההתנגדות האפקטיבית היחידה למעשיו באה מצד בית המשפט העליון, רוזוולט הפריח רעיון חדש ונועז. הוא ביקש מן הקונגרס להסמיך אותו למנות שופטים נוספים לבית המשפט העליון, מעבר לתשעה שקבעה החוקה, כדי להתגבר על התנגדות בית המשפט ליוזמות החקיקה שלו.

זאת הייתה טעות איומה. אפילו אנשי מפלגתו של הנשיא התקוממו נגדו. דעת הקהל התחילה לפנות נגדו. התקשורת, שהייתה כרוכה עד אז על צווארו, ביקרה אותו. אלמלא התקדרו ענני מלחמה באירופה, רוזוולט לא היה חוזר ומתמודד על הנשיאות ב-1940, ומציל את הציביליזציה המערבית.

אף כי למתבוננים מבחוץ נדמה לא פעם שהנשיאות האמריקאית היא מוסד חזק, הצריך חיקוי, האמת היא שעד ימי רוזוולט היא הייתה מוסד חלש למדי. היא הצמיחה שרירים רק לעת מלחמה. זה השתנה מזמן רוזוולט, אבל הנשיאות עדיין חלשה ממה שנדמה.

היא נפלה, היא קוצצה

אמריקאים חורקים שיניים לנוכח עוויתותיה של המערכת הפוליטית. החודשים האחרונים עומדים בסימן דרמות תקציביות. במהלכם, אמריקה הספיקה ליפול מצוק פיסקלי, וגיליוטינה של קיצוצים ירדה על צווארה. אף על-פי שהנשיא חזר ונבחר בהפרש קולות גדול, הוא אינו יכול לסמוך על רוחה הספורטיבית של האופוזיציה. היא אינה נוהגת כמובסת, ויש לה הכלים, הלגיטימיים בהחלט, לשתק את תהליך החקיקה.

איש מנשיאי ארצות-הברית לא חזר על קריאת התיגר של רוזוולט, אבל ברק אובמה ניסה ללכת בעקבותיו. הוא כפה על ארצות-הברית רפורמות בריאות גדולות ממדים בשנתיים הראשונות של נשיאותו, אף כי לא נמצא אפילו מחוקק רפובליקאי אחד שהצביע בעדן. אובמה יכול לעשות זאת מפני שהיה למפלגתו רוב מסיבי בשני בתי הקונגרס. עצם הכפייה עלתה למפלגה הדמוקרטית באבדן הרוב הזה.

כאשר במערכת פוליטית יש רק שתי מפלגות, אי-אפשר לעשות עסקים עם מפלגה שלישית או רביעית. במערכת דו-מפלגתית אחת היא, או שלמפלגת השלטון יש רוב מיוחס בקונגרס (כדי למנוע תרגילי השהיה פרלמנטריים), או שהיא זקוקה להסכמה רחבה עם האופוזיציה. זאת בעצם ממשלה באמצעות קונצנזוס - וזה רעיון שאפשר לחשוב לבלתי מודרני, בוודאי לבלתי מעשי.

המלכודת החוקתית בארצות-הברית אינה צריכה לעורר קנאה, אלא מצד מי שמאמינים כי משימתה של החוקה היא לסכל את התערבות הממשלה בכלכלה. זה רעיון שיש לו עדיין מהלכים בימין האמריקאי. בימים האלה הופיעה ביוגרפיה אוהדת להפליא של קלווין קולידג', הנשיא השלושים של ארצות-הברית, אשר קדם לפרנקלין רוזוולט ב-4 שנים.

מי צריך חוקים

קולידג' היה מפורסם באמונתו ש"עסקה של אמריקה הוא עסקים". הממשלה הרצויה בעיניו הייתה זאת הממעטת לגבות מסים וממילא ממעטת להוציא כספים. קולידג' האמין כי "הרבה יותר חשוב למנוע חוקים רעים מאשר לחוקק חוקים טובים".

הוא לא היה מתרגש מייסורי התקציב בוושינגטון. אדרבה, הוא היה מייעץ לקצץ עוד, בבשר החי. או שלא פוצה את פיו. סוף-סוף, לא לשווא קראו לו "קאל השתקן". חישוב אחד מראה כי משפט ממוצע מפי קולידג' הכיל רק 18 מלים, לעומת 41 מלים של רוזוולט.

רונלד רייגן היה הנשיא הראשון זה חמישים שנה שהבטיח לחזור ולקצץ את "הממשלה הגדולה". הוא תלה את דיוקנו של קולידג' בחדר העבודה שלו. אבל קולידג' היה מעווה את פניו. הוא יצא מגדרו לאזן תקציבים. בשמונה שנות נשיאותו של רייגן, לעומת זאת, החוב הלאומי של ארצות-הברית גדל פי שלושה. מאז, הוא תפח פי חמישה.

ב-2012 ניסתה המפלגה הרפובליקאית לחזור אל מקורותיה הקולידג'יים. הבוחר הגיב בהעדפת רפליקה חלקית של רוזוולט בבית הלבן. אבל הוויכוח בין שני הנשיאים המתים רחוק מלהסתיים.