האיש שרוצה לכבוש את הירח עם חללית ישראלית ראשונה

ינקי מרגלית מאמין שיש שני סוגי אנשים. בני הסוג הראשון, כאשר באים אליהם ואומרים להם, "בונים חללית ישראלית שתטוס לירח", אומרים בסקפטיות, למה זה בעצם טוב? למי זה יעזור? איך זה יעבוד? מי יממן את זה?; הסוג השני רק שומעים את צירוף המילים הזה, חללית ישראלית לירח, ו"זה מזיז להם את כל המיצים בבטן, הם מתלהבים והחזון הזה מספיק חזק עבורם גם בלי להיכנס לפרטים".

מרגלית, שרק לפני שנים ספורות כיכב במחזה טרגי מקומי מהדהד, עת איבד את אלדין, החברה שייסד וניהל במשך למעלה מעשרים שנה, בלי ספק שייך לסוג השני. על כן, כשהגיעו אליו יזמי SpaceIL (יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן וינטראוב) וביקשו שיעזור - לצד אחרים - במימון הסכום הראשוני, שיאפשר להם להצטרף לתחרות העולמית "גוגל לונאר אקס פרייז" להנחתת חללית על הירח, הוא התגייס. מרגלית זיהה אמנם שהפרטים לא כל-כך עובדים ("התוכניות שלהם היו מאוד לא ריאליות - לא בעלות, לא בזמן ולא במורכבות של הפרויקט"), אבל זה לא הפריע לו לתרום את חלקו במימון שנדרש אז, 50 אלף דולרים.

כמה חודשים לאחר מכן הוא הרים טלפון למייסד, יריב בש, ושאל, "נו יריב, מה קורה? הגעתם כבר לירח?", והתברר לו ש"הם לא בדיוק מתארגנים". מרגלית, שמאז הצטרף לצוות בתור יושב ראש, או כהגדרתו, "המבוגר האחראי - זה שיהיה אחראי לכישלון אם לא נצליח לגייס את הכסף או שהחללית תתרסק".

SpaceIL לא מזכירה ולו במעט את חלליות אפולו. מדובר בקופסה קטנה למדי, שגודלה כמכונת כביסה. למעשה, כאשר תיבנה היא תהיה החללית הקטנה ביותר שנבנתה אי-פעם. משקלה בעת היציאה מכדור הארץ יהיה 140 קילוגרמים, הרוב דלק, ובעת הנחיתה 35 קילוגרמים בלבד. "לאנשים יש דימוי שגוי כשהם שומעים חללית", אומר מרגלית. "הם חושבים על טיל ענק שיוצא מכדור הארץ. שלב השיגור מכדור הארץ לא עיקרי אצלנו במשימה. ננצל שיגור מסחרי קיים, שיוציא אותנו וישחרר אותנו כ-500 קילומטרים מעל כדור הארץ".

בין כדור הארץ לירח יש 384 אלף קילומטרים, כך שלחללית העברית תהיה דרך ארוכה לעבור, עם שלושה אתגרים משמעותיים. האחד, אתגר אנרגטי. "בשביל להגיע לירח צריך לנצל כבידה, בתחילה את זו של כדור הארץ ולאחר מכן את זו של הירח, ולהתחבר למסלולים שבסופו של דבר יביאו את החללית למאה קילומטרים מעל הירח כדי שתוכל לנחות. האתגר השני הוא ניווטי, ואנחנו משתמשים בשיטה שכמעט לא השתמשו בה עד כה - ניווט שהוא בעיקרו אופטי".

האתגר הקשה ביותר מגיע כאשר החללית נמצאת מאה קילומטרים מעל הירח, במהירות "של יותר מפגז של תותח" וצריכה להאט, לאתר מקום לנחות ולהגיע אליו בשלום ומבלי להתרסק. לאחר מכן היא עתידה לשדר שמונה דקות של וידיאו באיכות גבוהה - בשל רוחב הפס שיש מהירח יימשך השידור הזה עשר שעות. בשלב הבא, על-פי תנאי התחרות, צריכה החללית לזוז 500 מטרים ולצלם עוד שמונה דקות וידיאו. בינתיים גויסו לפרויקט מה שמרגלית מכנה "20 מיליון הדולרים הקלים", ונותרו עוד 10 מיליון דולרים לגייס.

- ממי תנסו לגייס את הכסף החסר?

"מפילנתרופים, משותפים אסטרטגיים, מחברות עסקיות כמו בזק שרואות בפרויקט דבר חשוב טכנולוגית ומדעית ורוצות להיות מקושרות אליו תדמיתית. אבל הכסף צריך להגיע גם מעם ישראל. אני קורא לזה פרויקט ח"י שקלים. אבל מי שרוצה לתת ח"י אלף שקלים - לא אגיד לו לא. המימון של 'עם ישראל' אמור לדעתי להיות חלק לא קטן כי זה פרויקט של המדינה, שיש לו גם מסר חינוכי, וזו תהיה החללית הישראלית הראשונה על הירח".

תורם שעוזר מהתחלה הוא המיליארדר מוריס קהאן. מיד כשפגש את היזמים נתן להם 100 אלף דולרים "שיתחילו לשחק", ובהמשך הוסיף עוד 400 אלף. "לאחרונה", מדווח מרגלית, "הוא התחייב שאם נמצא פרטנר לשיגור, הוא יממן 50% ממנו".

הומו-סאפיינס 2.0

מרגלית, 50, נשוי בשנית לאלינור ואב לחמישה, מקדיש חלק ניכר מיומו לפרויקט החללית העברית, וגם שאר הזמן מוקדש במידה זו או אחרת לעתיד - לחברות כה צעירות שהן עדיין בשלב הפרה-סיד, להרצאות ולמחשבות על הימים שבהם המחשב יהיה חכם מהאדם, וההומו-ספיאנס 2.0 יתפצל מההומו סאפיינס הקיים ושני המינים יהיו אולי עוינים זה לזה.

בחדר העבודה ספרים על אבולוציה ועל חלל, קיט לבניית טילים שבו משתעשעים מרגלית ובתו, תמונת ענק של ירח, וכמובן במקום של כבוד דגם קטן של SpaceIL. אם תזכה החללית העברית בתחרות, הפרס, בסך 20 מיליון דולרים, ישמש לקידום החינוך המדעי והטכנולוגי בישראל.

"ספייס איי-אל", מתרגש מרגלית, "הוא אחד הפרויקטים הכי מרגשים שקורים פה בשנים האחרונות. הוא מחבר מדע, טכנולוגיה, אתגר יזמי וחינוך של דור צעיר יותר למדע, לטכנולוגיה ולחלל. אסור לשכוח שעד היום רק אימפריות נחתו על הירח - האימפריה האמריקאית וזו הסובייטית. ופה זה אפילו לא ברמה של מדינה, אלא באים שלושה חבר'ה צעירים, יזמים עם השיגעון בראש והיכולת להעז, ואולי בזכות זה נצליח להיות המדינה השלישית או הרביעית (גם הסינים מתחרים) שתנחית חללית על הירח".

"קודם כול זה בגנים שלנו. כל האבולוציה שלנו מכוונת אותנו לבחון את הגבול שלנו, להרחיב אותו, לחקור טריטוריות. מינים שאיבדו את הדחף האבולוציוני הזה לא כל-כך שורדים. שנית, בגלל המשאבים על כדור הארץ. כאשר חמישה מיליארד סינים, הודים ואפריקאים ירצו לחיות כמו שהם רואים בטלוויזיה את חייהם של האירופים ושל האמריקאים, לא יהיו לנו המשאבים לכך.

"אני לא חסיד התפיסה המלתוסיאנית, שאומרת כי האוכלוסייה גדלה יותר מהמשאבים, ואז מגיעה מלחמה טובה או מגפת דבר ומסדרת את העניינים. אני אופטימי בתפיסת עולמי ומאמין גדול בקדמה ובהשתכללות הטכנולוגיה. אבל יחד עם זאת, כדור הארץ מוגבל ומהר מאוד נגיע למצב שחסרים לנו מחצבים ומשאבים ספציפיים שאפשר להביא מהירח, מהמאדים, מאסטרואידים.

"חוץ מזה, כל מי שעוסק במחשבים יודע שמה שאין לו גיבוי - לא קיים. ולכדור הארץ אין גיבוי היום, והמשימה הכי דחופה למין האנושי בעשרות השנים הקרובות היא לייצר גיבוי לטכנולוגיה ולקיום האנושי מחוץ לכדור הארץ".

צלקת ושמה אלדין

מרגלית כה שקוע בעתיד, שלא בקלות הוא מסכים לנעוץ מבט חודר בעבר ולצלול, לראשונה, לתקופה שבה איבד, לאחר מאבק שליטה ארוך, את אלדין לטובת קרן הפרייבט אקוויטי וקטור. לראשונה הוא גם מודה שאפילו ייחל לכישלונם. "כן, אני יכול לומר שכעסתי", הוא אומר. "הם השמידו לא מעט ערך בכל התהליך הזה, לא הבינו שבאלדין עובדים אנשים ויש רוח של דברים שהיא לא דרך גיליונות אקסל.

"גידלתי את אלדין 24 שנים. הפרידה שלי מאלדין הייתה טראומה מאוד קשה. הייתה תקופה שרציתי שייכשלו, היום עברתי איזה תהליך של ריפוי, ואני אפילו כבר לא רוצה שמישהו ייכשל, אלא ההפך, כמעט אומר תודה על מה שקרה, כי זה חיבר אותי לעתיד. הייתי תקוע במידה מסוימת באלדין. היום אני נמצא במצב שאני חולם על הירח, לומד ביולוגיה, מרצה על העתיד ובונה עצים סולאריים".

תקציר הסיפור של אלדין הוא כזה: מרגלית הקים אותה בשנת 1985, בהיותו בן 23. היא הייתה אחת החברות הראשונות שזיהתה את הצורך באבטחת מידע ותוכנות, הייתה אחת מאושיות ההיי-טק הישראלי בזמנה, הונפקה בנאסד"ק וגם בתל אביב - בסוף 2004 נסחרה בתל אביב על-פי שווי של למעלה מ-1.5 מיליארד שקלים.

ב-2008 החלה קרן וקטור, שהייתה בעלת המתחרה הגדולה של אלדין, סייפנט, לאסוף מניות של אלדין, ולאחר מכן הגישה הצעה לרכישתה. כאן התפתח מאבק שליטה שהוביל מרגלית במשך כמה חודשים, והסתיים במארס 2009 במכירת החברה לוקטור, תמורת 160 מיליון דולרים, סכום שהיה נמוך מההצעה המקורית של וקטור. לאחר מכן נמחקה אלדין מהמסחר ובהמשך מוזגה עם סייפנט.

"מורה פרטי לאבולוציה"

מרגלית, שבסמוך למכירה החזיק יחד עם אחיו דני כ-20% מהחברה, לא קיבל את הגיבוי שחשב שיקבל מבעלי המניות האחרים, בעיקר אמריקאים, פרטיים ומוסדיים. "באותו רגע, במשבר של 2008, במצב הרוח שהיה אז, כשבא מישהו ואמר להם, 'במקום להקשיב לחלומות שיום אחד זה יהיה שווה הרבה כסף קחו עכשיו איזה דיבידנד על הכסף' (כוונתו לפרמיה על מחיר המניה), הם לקחו".

- ההתעקשות שלך לא ללכת למהלך הזה עלתה למשקיעים ביוקר. העסקה הראשונית שהוצעה הייתה על-פי שווי של 180 מיליון דולרים.

"אילו הייתי חושב מראש שאין ברירה, נכון שהייתי יכול למקסם את מחיר המכירה. אבל אני האמנתי שהאופציה הטובה ביותר הייתה לא להימכר, ולא הצלחתי. גם ברמה האישית, הציעו לי להישאר, לנהל, לקבל כל מיני דברים. זה פשוט לא דיבר אליי. ידעתי שאם אני מוכר - אני מתנתק לגמרי".

- מה נשאר כיום מאלדין?

"נשאר משרד בפתח תקוה שמועסקים בו כמה אנשים; נשארו חלק מהמוצרים שנמכרים בתוך קווי המוצרים בעולם. הרוב המכריע של האנשים הקצת יותר בכירים ומנוסים כבר לא נמצאים בחברה. נשארו אנשים טובים שיש להם מקום עבודה. אני מתקשה להגיד מה הם מרגישים כרגע, אבל התחושה שלי היא שאם מישהו ישאל מה הם מרגישים, הם יגידו שזה פחות טוב מפעם. נשארו נכסים שהם חלק ממאזן של חברה גדולה יותר.

"האם וקטור הוציאה את הערך שקיוותה להוציא? אני חושב שלא. התוכנית שלהם הייתה למחזר נכסים ויום אחד להנפיק מחדש. הם לא הצליחו לעשות את זה עד היום, ולא ברור מתי הם יצליחו לעשות זאת".

כיום מרגלית עושה בעיקר שלושה דברים. הראשון שבהם, מבחינת כמות ההשקעה, הוא החללית לירח. השני הוא קרן הון סיכון קטנה ומשפחתית בשם אינודו (Innodo), שמשקיעה בחברות טכנולוגיה ישראליות צעירות מאוד, בשלב הטרום-סיד.

בקרן ארבעה שותפים: אשתו אלינור, אביה מאיר ניסנסון, לשעבר מנכ"ל יבמ ישראל, אחיו דני, והוא כמובן. "חשבתי שאסבול", כך מרגלית, "אבל האמת היא שזה נורא מעניין. ראיתי מאה סטארט-אפים ישראליים בשלושת החודשים האחרונים, וזה דווקא היה תהליך מאוד מלמד".

בינתיים חתמו על הסכם ראשוני עם שתי חברות, האחת בתחום המדיה החברתית והשנייה בתחום פיתוח המשחקים, והם עומדים לחתום עם חברה שלישית, שעוסקת בפרסום חוצות אינטראקטיבי.

מדובר בשלב הראשון בהשקעות קטנות, 200-100 אלף דולר, לעזור לחברה בשלב הראשוני, ולאחר מכן לחבור בדרך זו או אחרת לגיוסי ההמשך, כאשר העיקרון הוא להיות מעורבים מאוד בחברות, בדירקטוריון או בצוות ההקמה או כמנטורים, ולהעניק מהניסיון ומהקשרים של הקרן. בשנים הקרובות מתכוננת הקרן להשקיע בעשר עד 16 חברות.

הדבר השלישי שמרגלית עושה הוא ללמוד ולהרצות, "וזה הולך אצלי יחד. עבורי ההרצאה היא תהליך לימודי". הוא מסתובב מתל חי ועד אילת, מדבר עם אנשים על חלליות, על רפואה מבוססת גנטיקה אישית, על הארכת חיים, על רובוטים שהם אינטליגנטיים יותר מבני אדם. "אני אומר להם, אין לי מושג אם אני צודק או טועה. אני לא מדען, אני אדם סקרן, אבל מה שחשוב לי זה שתחשבו על הדברים האלה שאני אומר".

יוצא שמרבית עיסוקיך, לרבות בספייס איי-אל, הם כאלה שבהם אתה מוציא מכספך או מתנדב.

"כן", הוא צוחק, "אשתי באמת רמזה לי משהו".

הכתבה המלאה - במגזין G