"אתה פשוט לא יכול להפסיק": פויר במסע הימורים בלונדון

פרולוג: הרפתקה בקפריסין

שלום, קוראים לי דרור, ויש לי בעיית הימורים. לבעיית ההימורים שלי אין שום קשר לחיי או מקום בהם. אני לא ממלא לוטו או טוטו או ווינר, לא מהמר באינטרנט, לא נוסע לוגאס, לא משחק בינגו, לא קלפים, לא משתתף בהגרלות ולא מתערב על שום דבר. ובכל זאת, בעיית ההימורים שלי קיימת עמוק בתוכי. אני יודע את זה, כי פעם אחת פגשתי אותה, וזה לא היה נעים כלל וכלל.

זה קרה לפני 16 שנים, אולי 17. הייתי עיתונאי צעיר ונשלחתי להצטרף לקבוצת כדורגל שעלתה לליגת העל (אז לאומית) לראשונה בתולדותיה ויצאה למחנה אימונים בטורקיה (או אולי בקפריסין, מי זוכר). מחנה האימונים היה קשה ותובעני עד מאוד: משהו כמו חצי שעה ביום של אימון מסירות עצל ונינוח. את שאר עשרים ושלוש השעות וחצי של היממה בילו השחקנים והצוות בקזינו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בתוך קזינו, ואף על-פי שדובר בקזינו קטן וזנוח במלון די מגעיל במזרח התיכון, זה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו בסרטים. התאורה האפלולית, האלכוהול בחינם, התחושה העזה של כסף באוויר. הסתובבתי שם כמוכה ברק, מביט בשחקנים - שהיו פחות או יותר בני גילי - משחקים על סכומי כסף עצומים. באותו המלון התאכסנה עוד קבוצה ישראלית, מפורסמת בהרבה, והקזינו המה כוכבי כדורגל ישראלי.

זה היה עוצמתי כמו שום דבר שחוויתי בחיי עד אז. לקחתי דרינק ונעמדתי ליד השולחנות, מרגיש כמו גיבור-על. רבע שעה אחרי שנכנסתי, אולי פחות, הפסדתי את כל הכסף שהיה לי. כל האש"ל שקיבלתי, כל הכסף ספייר שהבאתי. הכול הלך. אחד מהמנהלים של הקבוצה ראה את מצוקתי והלווה לי 100 דולר. הפסדתי גם אותם. בתחתית התיק מצאתי כמה מטבעות. הפסדתי גם אותם.

החוויה הזאת, השולית והקטנה, הותירה בי רושם עצום שלא דהה בדבר עד עצם היום הזה. אני זוכר את הרעש של מכונות המזל, את שקשוק הכדור על הרולטה, את דברי הדילרים, ובעיקר אני זוכר את התחושה: שד ענק ושחור שהיה רדום בתוכי והתפרץ פתאום בעוצמה שלא הכרתי. האדרנלין. התקווה. הייאוש. התחושה שאתה לא יכול להפסיק, אתה פשוט לא יכול, חייב להמשיך. עוד סיבוב אחד. אז נשבעתי: לא עוד.

מאז שברתי את הנדר שלי לעצמי רק פעמיים, ובכל פעם זה נגמר בבכי. פעם אחת בפראג, פעם אחת בארצות-הברית. מילא הכסף שהלך, את זה הרי אף אחד לא זוכר, הבעיה האמיתית היא שאני הופך למפלצת. ככה זה כשהשד מתעורר. ותאמינו לי שזה לא דבר שאתם רוצים לראות.

פרק 1 מחכה בכל פינה

עכשיו אני בלונדון. והמקום הזה חולה על הימורים. 73% מהבריטים מהמרים לפחות פעם בשבוע. 451 אלף איש בבריטניה הוגדרו כבעלי בעיית הימורים חמורה, בסקר מקיף שנערך בסוף השנה שעברה. כמעט 1% מהאוכלוסייה. לכל אחד מהם חוב ממוצע של 17.5 אלף פאונד. 3.5 מיליון איש הוכרזו כבעלי "מסוכנות להתמכרות", כולל ילדים בגיל 8. תעשיית ההימורים מעסיקה כ-214 אלף איש בבריטניה ומרוויחה כ-5.5 מיליארד פאונד לשנה - לא כולל הימורי אונליין, שמרוויחים משהו כמו 2 מיליארד פאונד - ועולה למשלם המסים משהו כמו 3.6 מיליארד בשנה.

הימורים, על כל צורותיהם, הם חלק מהותי מהתרבות הבריטית, ממש כמו העמידה המנומסת שלהם בתורים. בכל פאב יש מכונות משחק, שמאוישות תמיד, ותמיד שניים ישחקו דארטס על כסף, ושניים אחרים יתערבו ביניהם מי ינצח - על ביליארד, ועל ספורט בטלוויזיה, ועל מה לא. והרחובות מלאים בחנויות הימורים, ומיני הגרלות טוטו ולוטו ומה לא, ומלא בתי קזינו, עד שישראלי אחד עם בעיית הימורים שחבויה עמוק בתוכו כבר יותר מעשור מחליט להתמודד עם השד.

את האשם נהוג לתלות כיום בטוני בלייר ובממשלתו, שב-2005 שינו שניים מהחוקים הכי בריטיים שהיו אי-פעם: בנוגע לשתייה ולהימורים. בשם האצת הכלכלה הם התירו שתייה והימורים מסביב לשעון (כולל פרסום שלהם), והעיר לונדון צהלה ושמחה. אולי קצת יותר מדי. עד היום. מתברר שיש שדים שאי-אפשר להחזיר לבקבוק.

פרק 2 השד מרים ראש

אני נכנס לסניף של וויליאם היל, מרשתות ההימורים הגדולות. בהתחלה קצת קשה לי להשתלט על המידע, על כל המירוצים ועל הסיכויים והליינים, אבל הבוקי - סוכן ההימורים ומשלח יד שאין לו מילה ממש נחמדה בעברית - שמח לעזור. אני מתחיל בקטן, שם 5 פאונדים על סוס שחור בשם פרנקלין רוזוולט ומהמר שהוא יהיה אחד משני הראשונים, אבל הבהמה מגיעה למקום השלישי. שם עוד חמישייה על Pretty Penny, והסוס מנצח! אני מרגיש משהו עמום עמוק בתוכי, משהו שנשמע כמו נהמה רחוקה. אולי זה דוב, אולי זה רעם.

אני עובר להמר על מירוצי כלבים. עולם אחר לגמרי. הסוסים רצים לאט יחסית, וכל מירוץ כזה יכול לקחת גם שבע דקות, אבל הכלבים טסים. עוד בקושי הצלחת להבין איפה הכלב שלך - והמירוץ נגמר. זריקה מהירה של אדרנלין לווריד. עניין של שניות. הכלב שלי, פריטי מיד, מפסיד. אבל זה כל-כך כיף.

החבר האיטלקי שלי לוקח משהו כמו 1,800 פאונד, וטופח על כתפי בסיפוק. כמה שמת? הוא שואל. כשאני עונה לו הוא מתעצבן עליי פתאום, ברצינות. אבל אמרתי לך שהוא ינצח! הוא זועק בכעס ובכאב: יכולת להרוויח פה כל-כך הרבה ואתה שם 5! 5 הוא שם! האמת שגם לי כואב, אבל שום תירוץ שאני ממציא לא מרצה אותו. אכזבתי אותו קשות.

כמה דקות אחר כך הוא מפסיד את כל הכסף על כלב. אני בא לנחם אותו, אבל הוא עדיין כועס עליי, ויוצא מהחנות בטריקת דלת. אני עוקב אחריו במבטי: הוא עובר את הכביש לכספומט שממול וחוזר לעמוד מול לוח המירוצים. גם אני מצליח להפסיד את כל ה-60 שהרווחתי.

פרק 3 הנהמה הופכת לשגאה

לכל שכונה בלונדון יש האופי שלה, וכך גם לחנויות ההימורים. האסייתים ממלאים את החנויות בסוהו, האפריקאים בקמדן, הערבים בוויטצ'פל, פועלים קשי יום בהאקני, וכך הלאה. יש מקומות שאתה נכנס בהם לסוג של חגיגה קטנה, ויש מקומות שהייאוש שולט בהם. ואף על-פי שהמקומות האלה בנויים כדי להשכיח ממך את הבחוץ ואת הסביבה, הרי האנרגיה של הבוקר היא לא האנרגיה של הלילה. בתחילת היום המהמרים עדיין אופטימיים ובטוחים, אבל ככל שהיום עובר הולכים העצבים ונמרטים. אפשר לראות את זה לפי הדרך שבה הם לועסים את השפתיים שלהם, לפי הדרך שבה המבט שלהם נתלה על אחד המסכים.

אני נכנס לסניף של פאדי פאוור, מרשתות ההימורים המובילות. שם, לצד הספורט אתה יכול להמר על הכול, אבל הכול. זה סוחף. הנהמה הופכת לשאגה. עוד סוס, עוד הפסד, עוד כלב, ושוב, מרוויח קצת, מפסיד קצת, חולק תקווה וייאוש עם אנשים זרים, שואג מול המסך ועומד בתור כדי לקבל את כספי הזכייה ולהשקיע אותם מחדש, בעוד כלב. בפאבים אני כבר נמשך אוטומטית אל מכונות המשחק, משחק על פאונדים בודדים, אבל הבודדים האלה מצטברים.

פרק 4 דאוס אקס מאכינה

מכירים את זה שכל אחד הוא תמיד במרכז העולם, נכון? כשאתה מצפה לילד פתאום כל העולם בהיריון וכדומה. אז ברגע שאתה מתחיל להמר, כל העיר מסתדרת אחרת פתאום. כשאתה מתחיל להמר אתה רואה חנויות הימורים בכל מקום. וזאת לא בעיה גדולה, יש כעשרת אלפים חנויות כאלה בלונדון, וככל שהשכונה ענייה יותר יהיו בה יותר סניפים והם יהיו יותר גדולים ומפוארים. בהאקני, מהשכונות הפחות עשירות בלונדון, ספרתי שמונה ברחוב הראשי (באתרי האינטרנט מצאתי שבכל השכונה יש 43 בתי הימורים), ורק שתי חנויות ספרים.

אז אני הולך ומהמר בקטן. מפסיד פה, מרוויח שם, ובעיקר מסתכל על האנשים. דבר אחד לעולם לא אבין, אני אומר לעצמי, וזה את האנשים האלה שיושבים ליד המכונות. הן פשוט שואבות את הכסף. ואנשים מזינים אותן. הבריטים משלשלים למכונות האלה 3 מיליון פאונד ביום. יש משהו כמו 35 אלף מכונות כאלה בעיר. תעשו את החשבון.

פרק 5 הפסד איטי, מקיז דם

ואז, אחרי שלושה או ארבעה ימים של סוסים, של כלבים ושל דובי פנדה, אני מרגיש את עצמי מספיק אמיץ. אני נכנס לקזינו בכיכר לסטר. תחושה מוזרה ומוכרת אופפת אותי. כאילו מעולם לא עזבתי את המלון ההוא בקפריסין, או בטורקיה, מה זה משנה. אותה זרות ראשונית. מה זה כל הלוזרים האלה, למה הם יושבים בחצי חושך. המקום הרי בנוי ככה שלא תדע להבחין בין יום ללילה ולא יהיה לך אכפת מהזמן שעובר.

אני מטייל בין השולחנות והמכונות ולא מרגיש כלום. בהתחלה. אבל לאט-לאט משהו נפתח שם בפנים. אני מתיישב ליד המכונות, דבר שנשבעתי שלא אעשה, והנה אני עושה אותו.

בלילה אני עונה על השאלון באתר של אחת התנועות נגד התמכרות להימורים. אני בסדר. אין לי בעיית הימורים אמיתית, אבל אני בהחלט בסוג של קבוצת סיכון. כמו כל גבר בן גילי למעשה. ואני חשבתי שאני מיוחד.

בכל מקרה, שאלון או לא שאלון, את הנהמות של השד השחור אני כבר שומע טוב מאוד. קשה לתאר את התחושה. זה לא הכסף, או לפחות לא רק הכסף. זאת התקווה, זאת התלות בדבר שלא קשור אליך. וכמובן, האלכוהול. המקום מרושת במצלמות ובאנשי אבטחה, כך שאין שום תחושת סכנה, נדמה שהכול פה עובד כדי לגרום לך להרגיש טוב. גורם לך להאמין בעצמך. וכן, אני יודע שזה לא אמיתי. אבל מה זה משנה מה אתה יודע. עדיף להרגיש.

אני מקים את עצמי בכוח מהמכונות והולך לעשות סיבוב בין השולחנות. אני רואה אנשים מפסידים 20 אלף פאונד בשנייה - וממשיכים. והדבר הכי מדאיג בסיפור זה שאני לא בז להם ואני לא מזלזל בהם. להפך. אני מבין אותם. אני כמוהם. מלבד העובדה השולית, הטכנית, שאין לי יכולת להפסיד עשרת אלפים פאונד בשנייה (או בחיים שלמים). מה שעשרת אלפים פאונד בשבילם זה 20 פאונד בשבילי. זה האמונה שאתה יכול, זה חוסר היכולת שלך לעמוד מול עצמך, זה ההשעיה המוחלטת של כל מה שאתה יודע לטובת האדרנלין הרגעי. לפעמים זה שווה את זה. לרוב לא.

פרק 6 היקום כולו נגדך

יש משהו דתי ברולטה. לראות אנשים מנסים למצוא איזה סדר, איזה היגיון או משמעות בדבר שאין לו כלום עם סדר, עם היגיון או עם משמעות. הם חושבים שאם הם ישימו על תאריך הלידה שלהם, נניח, זה יעזור במשהו. וזה בדיוק הפוך ממה שקורה לי ליד שולחנות הבלק ג'ק. אני אפילו לא יכול לעבור ליד שולחן של בלק ג'ק, בטח שלא להסתכל. זה כמו מפלצת שמאיימת לבלוע אותי.

אז אני נעמד מול שולחן הרולטה. בהתחלה אני זהיר, מהמר בקטן - אם יצא אדום או שחור, אם זוגי או בלתי זוגי, אבל לאט-לאט אני משתחרר, נהיה נועז. מהר מאוד אני מפסיד את כל מה שיש לי בכיסים. יכולתי לרוץ לכספומט. לא עשיתי את זה. עוד ניצחון קטן.

בימים הבאים אני ממשיך להמר ולהמר, להפסיד ולהפסיד ואפילו די ליהנות מזה. עד שיום אחד הכול משתנה. זה מתחיל כמו עוד יום רגיל, בקזינו בסוהו. הפסדתי 20 במכונות, עוד 20 ברולטה ו-15 בדרך, על סוס יפה אבל מטומטם בשם Rumbury Grey, שהיה פייבוריט ואפילו הוביל כל הדרך, עד שנתקל במשוכה האחרונה והעיף את רוכבו מעליו.

נשארו לי שני צ'יפים של 2 פאונדים כל אחד. בלי תקווה ובלי ייאוש, כמו שאומר השיר, אני שם אותם על המספרים של יום ההולדת שלי - כמה נמוך, אני יודע. 31 אדום, שמונה שחור. הדילר מסובב את הכדור. אין יותר הימורים, הוא אומר. הרולטה מאיטה לאטה עד שנעצרת על שמונה שחור. שני פאונדים הפכו ל-72.

נרגש, אני רץ לקופה לפדות את הכסף. אחרי כל הימים האלה, מגיע לי גם להרגיש את הכסף נכנס, לא רק יוצא. ואם קודם דיברנו על הייאוש של המהמר, הרי אין כמו שמחת הזכייה. אין מילים. והיום הזה רק הולך ומשתפר. ה-70 הופכים מהר מאוד ל-90 בעזרת המכונות - כשזה הולך זה הולך - שהופכים ל-150 בעזרת שני סוסים אציליים וכלב אחד שטס כמו הרוח, שהופכים ל-173 פאונד בזכות מזל טהור: מלבד המשחקים שאתה מהמר עליהם, בכל רגע נתון יש הגרלה בין כל הסניפים של אותו בית הימורים, והופ! זכיתי ב-10 פאונדים.

אפילוג: השד חוזר לתרדמת

בניגוד למה שחשבתי, זה לא היה כל-כך קשה להחזיר את השד הפנימי הזה בחזרה לבקבוק. אני עדיין חש את העקצוץ הקל בכל פעם שאני עובר ליד חנות הימורים, פה ושם גם נכנס לקטנה, אבל בגדול, השד הוכנע. בסיבוב הזה, לפחות, ניצחתי. אבל אני יודע ששדים מהסוג הזה, עדיף להתעסק איתם כמה שפחות.

מצחיק, אולי אפילו קצת פואטי, שהזיכרונות הפיזיים היחידים שנשארים לך מכל ההימורים האלה הם דווקא אלה שהפסדת בהם. אתה הרי ממלא מין פתק על הסוס או על הכלב, כשאתה מרוויח הבית לוקח את הפתק ומביא כסף. אז מהניצחונות לא נשאר דבר, למעט כסף מזומן אם היה לך מזל ולא הפסדת אותו, אבל את ההפסדים שלך אתה ממשיך להוציא מקומטים מהכיס האחורי של הג'ינס גם למחרת, ומנסה להיזכר בסוס כזה או בכלב אחר, ואין לך מושג. כל מה שנשאר הוא תחושה עמומה של הפסד חמוץ. כי הבית שוב ניצח. הבית תמיד מנצח.

הכתבה המלאה - במגזין G