טיול לסופ"ש: אל תחכו לקיץ, הסחנה הכי כיפי בחורף או באביב

לפעמים, מה שהופך גיהינום לגן עדן זה פשוט עונת השנה. לפעמים זה מישהו שמרתק אותך אליו בכוחה של שירה. לי זה קרה עם הסחנה, ועם סרט התעודה "גן עדן" של הבמאי רן טל, בן קיבוץ בית השיטה. הסרט צולם במהלך שנתיים במקום, והוא מהעדינים והפואטיים שראיתי. שנים רבות לא ביקרתי במקום, הוא פשוט לא היה לי בפריים. רק במעומעם הכרתי את המציאות המתוארת בסרט, של מקום המוני, צפוף, שבאות אליו קבוצות גדולות; מקום שכולם עושים בו מנגלים, שהניכור בו לכאורה גדול. למה לכאורה? כי הסרט מפרק גם את הניכור.

"דווקא אל הניסיון לתאר את הישראליות כאגד של קבוצות אני לא כל-כך מתחברת", אמרתי לרן טל כשישבנו על הדשא שמול סככת המציל. "השאלה היא אם הישראליות מתחברת", הוא ענה. "האופן שבו אנו מגדירים את החברה הוא תוצאה של התקופה שבה אנו חיים. פעם היה צורך בכור היתוך, היום כל קבוצה צריכה להדגיש את האינדיבידואליות שלה. הסרט מתעסק בנפש הישראלית, במופעים שלה, בסתירות הפנימיות, בדמיון ביניהן".

לא רק שהסרט הצליח להביא אותי לסחנה אחרי כל-כך הרבה שנים, הוא גם גרם לי לשים בצד את הדעות הקדומות. אני כבר לא פוסלת על הסף שאבוא לכאן גם בקיץ צפוף. בינתיים, אני ממליצה-מאיצה בכל מי ששומע לבוא בחורף-אביב. בפעמים שביקרתי לא היו יותר משלושים איש בכל שטח הגן. וזה באמת גן עדן: קחו יום באמצע השבוע, הוציאו את הילדים מבית הספר (כן!) ובואו. או כמוני, לבד, עם בגד ים כמובן, שחו כמה בריכות - תענוג צרוף. המילה סחנה פירושה בערבית "חמה" והשם ניתן למעיין הנובע מעומק האדמה, משום הטמפרטורה הקבועה והחמימה של מימיו בכל עונות השנה - 28 מעלות.

מה מצאת במקום הזה, שאלתי את טל. "היה לי מגנט רגשי, אני אפילו לא יכול לומר מהו. לא באתי עם תזה שרציתי להוכיח. אני מכיר כאן כל פינה, כל אבן, מכיר אינטימית בגוף שלי, יודע איפה עמוק ואיפה רדוד, איפה אפשר לצלול מתחת לאבנים. לאט-לאט התגבש הסיפור על ישראליות, על פואטיקה בנוף אנושי שיכול להיראות גרוטסקי. יש בסחנה תפאורה קסומה, משהו מיוחד מול הנופש המאוד ישראלי, הישראליאנה. יש פה ניגודים אסתטיים ואידיאולוגיים: אפילו העובדה שזה גן מדומיין שנראה טבעי", הוא אומר, ומתכוון לכך שאת הגן תכננו ובנו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור בכוונה שייראה טבעי. במקור היו כאן מעיין וצמחיית קנה מצוי, מים בצבע כחול-ירוק והגלבוע שמשקיף מעל. יהלום וצור יצרו את הגבעות, את הבריכות, את המפל, נטעו את העצים. הם ליוו את האתר שנים רבות, אבל בשנות ה-90 הסתיימה עבודתם, ומאז נשמעת ביקורת מסוימת.

חוץ מאשר מים ונוף, יש כאן גם מוזיאון ארכיאולוגי. "כאשר, לפני כעשור, בנינו את התערוכה האטרוסקית, חשבנו להציג את המוצגים בוויטרינות פשוטות. 'אתם הארכיאולוגים', אמרו לי יועצים, 'אתם לא מעודכנים. רוצים למשוך קהל? לכו על החוויה!'". כך מספר בחיוך דרור סגל, אוצר ומנהל המוזיאון לארכיאולוגיה אזורית וים תיכונית בגן השלושה. "אז רוב הכסף של התערוכה הולך על החוויה..." הוא ממשיך עם החיוך, "זאת כנראה הגישה היום. יש פה פריטים מאלפיים שנות תרבויות עתיקות מאזור הים התיכון והים האגאי, שכמותם רואים רק במוזיאונים החשובים בעולם: כלי חרס מיקניים, שהמומחים כמעט מתעלפים מולם, כלי חרס מרהיבים בעדינותם. מבקרים שיודעים להעריך תרבות ולא מפריע להם גם לנפנף וגם ללמוד, יוצאים נפעמים. כלומר, אצלנו יש מה לראות. אבל רבים באים לראות מוזיאונים אזוריים אחרים, שיש בהם פחות פריטים, אבל מה? הם מעוצבים כחוויה".

אוף... יש עוד הרבה מה לכתוב, אבל אין מקום. למשל על מספר המעיינות הגדול בעמק, על הממצאים מתל עמל המקראי, על שרידיו של תיאטרון משחקי המים הרומאי המצוי בגן, על אוסף הספרים העתיקים ועוד, אבל אין מקום. כי חוויה היא יותר מעטיפה מרשרשת, צריך ללמוד בשבילה, לקרוא, להקשיב, לצפות, לחפש. כי ליהנות זאת עבודה במשרה מלאה.

לפעמים, בחורף, מורידים את מפלס המים (לתיקונים ולניקיונות) וחלק מהבריכות כמעט יבשות. זה פחות יפה, אבל לא גורע מההנאה. ונראה אתכם מתפלחים בלילה, כמו לשחייה סודית בבריכה סגורה. לא בטוח שתהיו לבד. כניסה לגן (כל השנה): מבוגר - 40 שקלים, ילד - 24 שקלים. במוזיאון הארכיאולוגי כדאי לברר על הדרכה.

אופנועים לזריחה

מאות אופנוענים, גברים ונשים, מרחבי הארץ, יגיעו גם השנה לצפות בזריחה מעל הר בנטל במרום גולן. לפי התכנון ייפגשו אופנועני הדרום עם אופנועני מרכז הארץ ב-03:10 בחניון סינימה סיטי בגלילות. בצומת אלונים יחברו לרוכבי חיפה והאזור, ובצומת מחניים עם הצפוניים. משם יעלו יחד בשיירה ארוכה להר בנטל בצפון רמת הגולן.

26 במארס, אחרי ליל הסדר. פרטים בפייסבוק: רכיבה לכבוד הזריחה בהר בנטל