דליה שימקו: "למה אנחנו לא מקבלים קצבה כמו תלמידי ישיבה"

דליה שימקו חטפה שפעת וביטלה את הפגישה שלנו. בדרך כלל ההחלמה משפעת נמשכת שבוע פחות או יותר, אבל אצל שימקו, שחולה בפיברומיאלגיה (דאבת בעברית, אוסף סימפטומים של כאבים באיברים שונים בגוף), כל אפצ'י הופך לסרט. כך שבאופן חריג למדור זה, את הראיון ניהלנו בטלפון ולא פנים אל פנים; אבל הדברים הנוקבים שהיא אומרת הצליחו גם כך לחרוך את האוזן. למשל, דעתה על מצב התרבות הישראלית. "אני מעדיפה להתמקד ביהדות הגולה בעיקר", היא אומרת בקול תקיף, "כי אני מאמינה שהמצב התרבותי המאוד רעוע שלנו נובע מהדחקה של השורשים. אני עליתי לארץ מצ'כיה בגיל 6, ופיתחתי מיאוס למושג הזה שקוראים לו צבר".

- היית תמר הצברית בסרט "אחד משלנו". מה קרה לצבר שהוא פתאום דוחה אותך?

"פעם הוא היה מושא חיקוי בעיניי, והתאבלתי על העובדה שלא נולדתי פה. אבל הוא התבהם ברמה שאני לא יכולה להזדהות איתו יותר, ואני לא מבינה מה נוצר כאן. לתיאטרון יש תפקיד חשוב מאוד להרים את שפת היומיום ולהביא חומרים יותר ספרותיים וגבוהים".

- כבר יותר מעשר שנים שאת מנהלת את אנסמבל אספמיה שייסדת, ומקיים את תפיסת העולם שלך. אין לך מקום בתיאטרון הממסדי?

"לא. אין לי מקום, ולא רק בגלל שלא מציעים לי עבודה. אני לא מתאימה בגלל מה שאני, מאוד אינדיבידואליסטית, פוליטיקאית אפס, לא יודעת לקבל מרות. יש בי משהו מאוד חופשי. קשה לי עם מגבלות ועם מסגרת".

- בכל זאת שרדת שם עשרים שנה קודם לכן.

"הייתי שחקנית ולא במאית, וזה מצב קיומי אחר. אדם עובר תהליך והתפתחות. כל חיי הצעירים רציתי להיות חלק ממשהו, להשתלב".

- כלכלית היית מסודרת?

"מסודרת זו לא מילה שאפשר להשתמש בה בהקשר של אמנים בישראל. הייתי במצב כלכלי טוב יותר מאשר בעשר השנים האחרונות. "אין דבר פחות כלכלי מלעזוב את התיאטרון הרפרטוארי, אבל הגעתי למצב שבו לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לשנות דפוס חשיבה לגבי הביטוי שלי בעולם, והכסף, עם כל חשיבותו, לא יכול להוביל. לקחתי תפקידים שלא התאימו לי, כדי להתפרנס, והגעתי למצב שלא יכולתי יותר".

- למדת בימוי?

"בקושי למדתי משחק. למדתי בתלמה ילין ושנה באנגליה, וזו כל השכלתי התיאטרלית. התיאטרון כנראה זורם אצלי בדם".

- ואיך את בתור מנהלת?

"אני רכה להחריד. אני מנהלת את האנסמבל בשיטה שלא קיימת בשום מקום. אני מקבלת את ההחלטות עם כולם".

- אילו החלטות?

"כל דבר. למשל ב'חולת אהבה', ההפקה האחרונה שלנו, שהיא קברט פיוטי, אירוטי קצת, שבנוי מחומרים קלאסיים ומודרניים, הצגה היברידית. לא לגמרי תיאטרון ולא לגמרי מופע רוק. לא ידענו מה לעשות איתה, איפה ואיך לשווק אותה. אני מתייעצת עם השחקנים אם לקנות פרסום בפייסבוק, אילו פלאיירים להוציא. זה לא מתקיים במקום אחר, ולפעמים זה בלבול מוח".

- משרד התרבות מתקצב אתכם?

"בתקצוב שגורם לנו נזקים, מתוקצבים במינוס. התקציב הזה לא נותן לנו אפשרות לעמוד בקריטריונים שאנחנו נדרשים להם, כמו שכירת אולמות. אסור לנו להתארח אצל תיאטראות אחרים ולעשות שלושים הפקות בשנה, אז אנחנו צריכים לשכור אולם שלושים פעמים".

- עיריית תל אביב לא תומכת בכם?

"אנחנו לא עומדים בקריטריונים".

- כמה אתם מקבלים ממשרד התרבות?

"73 אלף שקלים בשנה".

- התכוונת ל-730 אלף שקלים.

"לא. 73 אלף. רק לשכור אולם זה 3,000 שקלים, כלומר 90 אלף שקלים בשנה (לפי שלושים הצגות)".

- אז איך את משלמת משכורות לשחקנים?

"אני לא משלמת. עשור שהאנשים האלה עושים איתי את הדרך, 24 אנשים עובדים בחינם".

- מכירת הכרטיסים אינה משפרת את המצב?

"מאפשרת לשלם על תפעול, על ניהול הצגה, על תלבושות".

- ממה את מתפרנסת?

"מלמדת בהרבה מקומות. כל השנים האלה אני נעה בין מכללות".

- לא נשבר לך לחיות ככה?

"מאוד נשבר לי. יותר מנשבר לי. אני כל הזמן שואלת את עצמי למה אני עושה את זה, אם מה שאנחנו עושים לא חשוב בעיני הממסד. ביטלתי את הראיון כי לא הרגשתי טוב בשישי. בראשון הייתה לנו הצגה של 'חולת אהבה', שבה אני גם משחקת. כשראיתי את הפרצופים של האנשים שעושים את זה איתי, יכולתי להתעלות במשך שלוש השעות האלה. עובדים איתי אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה".

- נורא מתסכל להסתכל להם בעיניים כשאת לא יכולה לספק להם פרנסה.

"אני אגיד לך מה מתסכל. מתסכל שהשאלה הזאת מופנית לאמן. לכי למר פרלוק, ראש המועצה לתרבות ולאמנות, או לשמעון אלקבץ, ראש מינהל התרבות, ותשאלי אותם למה אנחנו לא יכולים לקבל קצבה כמו תלמידי ישיבה. גם אני עושה משהו רוחני. הם מתפללים כל היום, וזה בסדר, אבל בן אדם שכותב ומשחק בהצגות צריך לרעוב ולקושש פרוטה אל פרוטה.

"המדינה צריכה להבין שבלי אנשים שיוצרים תרבות ממקום נקי ואמיתי - אין חברה. חברה לא יכולה להתקיים רק מבידור, שכבודו במקומו מונח; זה לא יכול להיות התחום היחידי שהמדינה תומכת בו. תפקידה של התרבות הוא לא רק לרצות, אלא לפתח שיח עמוק בכל נושא. בסופו של דבר כל מה שעולה על הבמה, אם זו אישה שנאנסה, פגוע נפש, הפגנות בשטחים - כל דבר כזה מעורר חשיבה".

- למה את לא פונה גם לקולנוע?

"עוד לא ניסיתי. כעת אני מתמקדת בתיאטרון, כי איכשהו קרה שגדלתי בתוכו. הגעתי אליו דרך תיאטרון חיפה, כילדה בת 20, והרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות, שמתגשם לי חלום. עשיתי לא מעט סרטים, אבל הרגשתי שהקולנוע הוא סוג של פילגש והתיאטרון הוא הבית. חינכתי את עצמי לחשוב שהתיאטרון הוא משמעותי. התחלתי לחלום תיאטרון, וכשאני חושבת על הדבר הבא אני חושבת על במה. גם אם הצגה תיכשל, לא הורדתי מיליון וחצי שקל לפח. יש משהו במיידיות שלו שמנגישה אותו".

- כלכלית זה אולי נכון, אבל יש ז'אנר חזק של סרטים קאמריים.

"אני חושבת על זה הרבה. תלמידים שלי אומרים, תתחילי לעשות קולנוע, ואני כנראה מאוד רוצה לעשות את זה. עברה שנה קשה בגלל תקציב החסר, במאבקים של איך להחזיק להקה שעושה הצגות מושקעות בסדר גודל בינוני עם שמונה שחקנים, ולהוציא הפקה חדשה. כעת החלום שלי הוא לייצב את האנסמבל. אולי אגיד לשחקנים שלי בשלב כלשהו, בואו נעשה יחד סרט".

- כמה גוזל ממך הניהול לעומת היצירה?

"בכל יום אני צריכה להתעסק במשהו ניהולי. אני קמה ומתיישבת על המחשב בחדר של הילד שלי, שנמצא בבית הספר, או מסתמסת או מדברת עם עוזרות הבמאי שלי. אבי, שהוא בן למעלה מ-80, לקח על עצמו את הוצאת הצ'קים, כי אני כבר לא יכולתי לעמוד בזה. כל זה לוקח ארבע שעות פחות או יותר".

- שנגזלות מהיצירה.

"אילו היה לי כסף הייתי לוקחת מישהו שינהל את האנסמבל אדמיניסטרטיבית. במקום אישה אחת עם כאב ראש, היו שני אנשים".

- על מה את עובדת עכשיו?

"'חולת אהבה' הציגה רק כמה פעמים ומחפשת סוג של בית. אני רוצה לעשות להצגות ורסיה לבתי ספר, שזה גם מהלך כלכלי, אבל גם ינגיש לנוער יוצרים גדולים כמו וולך ושייקספיר, ואני רוצה להעלות שוב את 'הנחש', שביימתי לפני עשרים שנה".

- כמה זמן עוד תחזיקי מעמד בסחיבת העגלה הזאת כמעט לבד?

"אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת. רק המחשבה עליה מבקעת את לבי".