יצא שהסכמתי עם ג'ודי מוזס

א.

באיחור שהוא הרבה מעבר לאלגנטי ראיתי את הסרט התיעודי "שומרי הסף", שנדמה שכבר אין שום צורך להציג אותו, זה עם ששת ראשי השב"כ לדורותיהם, שמתראיינים ומספרים ונזכרים ומגלים ומכים על חטא ומה לא - כיבוש, מחתרת יהודית, קו 300, רצח רבין, אינתיפאדות, סיכולים ממוקדים וסוגיות מוסריות לקינוח הדבש. נו, זה הסרט הישראלי שלא זכה באוסקר, אבל הפעם לא כי כולם אנטישמים, כרגיל, אלא בדיוק, אבל בדיוק, להפך. במקרה דנן, דווקא הסרט הוא שאנטישמי (לפי גרסתן של ג'ודי שלום-ניר-מוזס או של לימור לבנת), ואילו השופטים הגויים הוכיחו אהבת ישראל אמיתית מהי.

הפולמוס הציבורי היה עמוק, נוקב, מרתק ומרשים. וזאת למרות, או בגלל, הדמיון המושלם לרוב הפולמוסים הציבוריים שהיו פה לפניו: כל צד החליט מראש מה דעתו על הסרט, עד שהצפייה עצמה הפכה לסוג של מטרד לא הכרחי.

נדמה שאין כל-כך מה להוסיף בנושא. אבל נדמה לי שצריך גם להודות בעניין פעוט. צודק הימין: האמירה הפוליטית של הסרט היא שהעניקה לו את המועמדות. אנחנו הרי לא באמת חושבים שלא כך, נכון? אנחנו הרי לא באמת חושבים שסרט שמצדיק את הכיבוש מאת במאי ימני, שהיה מראיין ראשי שב"כ, שהיו מהללים את הסיכול הממוקד ואת הלחץ הפיזי המתון, היה זוכה לתמיכת קרנות באירופה ומתקבל למועמדות לאוסקר, נכון?

בכל מקרה: אשר לי, אני מוכרח לומר שבמקרה הזה אני בצד של ג'ודי, אבל לא מהסיבות שלה. זה פשוט מפני שהסרט שזכה, "מחפשים את שוגר מן", הוא סרט כל-כך הרבה יותר טוב ומרגש ואופטימי וגורם לך להאמין ברוח האדם. טוב עשו השופטים שהעדיפו את סיפורו מלא התקווה של זמר אחד אלמוני על-פני סיפוריהם מלאי הייאוש של שישה גנרלים עטורי תהילה. אם טרם ראיתם, אתם חייבים לעצמכם את "מחפשים את שוגר מן" - איזה כוח יש לרוקנרול. כמה חיות וחיוניות ועוצמה.

האמת היא שצריך לראות את שני הסרטים האלה יחד. הם דבר והיפוכו לכל דבר והיפוכו.

ב.

אבל האמת היא שהפולמוס הציבורי (מעניין וחשוב ככל שיהיה) היה הדבר האחרון שעניין אותי כשראיתי את "שומרי הסף", וממש לא היה דחוף לי לדרג עד כמה יובל דיסקין או אברהם שלום שמאלנים מאחת עד עשר. עליי הסרט הזה עבד במישורים שונים לגמרי, מישורים שאליהם "שוגר מן" לעולם לא יצליח לרדת.

לאורך חלקים גדולים ב"שומרי הסף" הרגשתי במצוקה פיזית ממש. אני לא רופא, אבל זה נראה לי כמו מקרה קלאסי של פוסט טראומה בעצימות כמעט בינונית. גרוני חרב, אפי נזל, עיניי דמעו ואז יבשו, לבי הלם, גופי הזיע, רעד אפילו, נשמתי בכבדות או שלא נשמתי. בחלקים מסוימים פשוט לא יכולתי להסתכל.

לראות את הפיגועים פשוט פירק אותי לחלוטין. כל פיגוע כאילו פתח מגירה והציף את הזיכרונות שלו. הציף? יותר נכון הטיח אותי לקירות התודעה שלי. כל הדברים שהדחקתי כל-כך יפה. את הפיגוע בקו 5. גרתי ממש ליד באותה התקופה. הפיגוע בצומת בית ליד. איך הלכתי ללוויות ולשבעות כעיתונאי צעיר.

כל הכמעטים האלה, אתם בטח זוכרים: היית צריך לנסוע לשם, במקום זה הלכת לפה - ניצלת. צפה לה גם השגרה המתוחה של הטלפונים אחרי כל פיצוץ. דיזנגוף סנטר. הדולפינריום. אפרופו. ירושלים. חיפה. חברים מתים. חברים פצועים. הו, איזה סיוט זה היה. משהו כמו עשור חיינו ככה. איך? שנים חסומות. תודה לך, הדחקה יקרה - את המלכה האמיתית של ממלכת הנפש! בלעדייך העולם לא היה שורד שבע דקות.

בחיי שאני לא מבין איך הדבר הזה לא עלה בכל הדיונים בסרט: הטראומה, קרה ולופתת וחסרת רחמים. לא יכול להיות שאני היחיד שהרגיש את זה.

כמה עברנו, יא אללה.

גם החלק על המחתרת היהודית תפס אותי לא מוכן וזרק אותי לילדות. יש לי איזה זיכרון עמום של עצמי חושב דברים טובים על החבר'ה האלה, או לפחות חי בחברה שאינה מתנערת מהם ממש חזק, אם להתבטא בעדינות. אלה היו השנים שבהן הפכתי מילד לנער, ועוז לבם של טובי בחורינו הותיר בי רושם די עז. אבל בכל מקרה, גם את זה זרקתי לאיזה מדף באחורי ראשי ושכחתי לגמרי.

והאינתיפאדות, ברור. וכמובן, רצח רבין. אני לא מתכוון להתייחס פה לרצח רבין - שהפך לדבר שלא ממש מדברים עליו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, רק מאזכרים אותו. מין שם קוד שאומר דברים שונים לאנשים שונים, ובעיקר מאפשר לכל צד לשנוא עוד יותר את הצד השני (הו, הרבה שנים התבוססתי בשנאה הזאת). אבל ברצף הישראלי הבלתי אפשרי שמציג הסרט - ממוות למוות, דרך עוד קצת מוות - מופיע גם רצח רבין כדי לתת את הבומבה שלו ישר לסרעפת.

זאת הייתה חוויית צפייה קשה מאוד. כמו כולם גם אני כבר התרגלתי לחשוב על הסכסוך, לנתח אותו, והנה הסרט הזה גרם לי ממש להרגיש אותו (יותר נכון, לחזור להרגיש אותו).

ג.

כמה עברנו, יא אללה. דורות שלמים של מלחמות, של מוות ושל דם. וזה עוד בלי לדבר על אלה מהצד השני של המשוואה, נו, הפלסטינים. אחרי הכול, אנחנו הצד החזק פה. אני עברתי את מה שעברתי, וזה לא יותר מדי, אבל פלסטיני בגילי עבר, ועובר עדיין, גיהינום גרוע בהרבה.

שני עמים עיקשים וטיפשים שממשיכים להקיז זה את דמו של זה. שנינו צודקים, שנינו טועים, ובעיקר, שנינו כה תקועים זה עם זה ועם חוסר האמון הנטוע עמוק כל-כך. ודי בצדק. משני הצדדים. למי אאמין בצד הפלסטיני? למי יאמין הפלסטיני בצד הישראלי? ומי כבר ישבור את המעגל המחורבן? צריך ליצור פה דור או שניים נקיים מדם, ממוות וממלחמות כדי לייצר תקווה.

הסרט הזה לא עשה אותי יותר שמאלני ממה שהייתי. אחרי הכול, מי צריך את אבי דיכטר או את עמי אילון שיספרו לו שהכיבוש משחית. אברהם שלום אמר שצה"ל הוא כמו הצבא הגרמני? נו, עשרות מתנחלים העלו את אותה הטענה בדיוק.

אולי בכלל להפך. כי להיות שמאלני בעיניי זה להיות אופטימי, וקשה להיות שמאלני במזרח התיכון. מה גם שאחרי הכול, אנחנו עושים את מה שאנחנו חייבים (גם אם במידות משתנות של הצלחה או של הצדקה), וזה לא שיש איזו יד שמושטת לשלום מהצד השני.

הרי אם לא היינו בונים חומה, הם היו ממשיכים לנסות להתפוצץ פה עד היום - עם כל הכבוד לתושבי ולמפגיני בילעין ונעלין, שמתחילים את ההיסטוריה עם מעבר תוואי החומה; וכשאני רואה אנשים כמו סלאח שחאדה או יחיא עייש מתים אני צועק "יש!" - זה מה שאני עושה.

מצד שני, גם לפלסטינים יש קייס לא רע בכלל, והם מנסים להתפוצץ פה בגלל שאנחנו פוצצנו להם את הכול שם. טוב, גם זה לא הכי מדויק, אני יודע, אבל לא ניכנס לשם, כי מה שבטוח זה שהדרך הבדוקה והמהירה לכישלון היא לנסות לברר מי התחיל.

ד.

אני הכי שונא שאומרים לי "חובה" על משהו, ואני בטח לא מתכוון לחייב אף אחד לעשות שום דבר, אבל אני ממליץ בחום על צפייה ב"שומרי הסף" בחדר מאוורר עם חלונות פתוחים - צריך לתת לשמש שתיכנס, לרוח שתנשוב, ולא להיכנס לאווירת מרתפי השב"כ. ובכל מקרה, עדיף לראות את "מחפשים את שוגר מן", עם הווליום עד הסוף. כי בין החיים למוות, רק טיפש גמור, או זה שאין לו בשביל מה לחיות, יבחר במוות.

תודה לך, הדחקה יקרה - את המלכה האמיתית של ממלכת הנפש! בלעדייך העולם לא היה שורד שבע דקות