הדבר החשוב באמת

המילה "ייעוד" נשמעת לי קצת מגלומנית וטומנת בחובה מלכודת לנרקיסיסט הקלאסי המצוי.מלכתחילה, כששואלים אדם על ייעודו בחיים, כמעט מתבקשת מאליה תשובה "על אנושית", הכוללת בתוכה ערכים נאצלים, מילים המדברות על תחושת שליחות. בקליניקה אני זוכה לשמוע ייעודים של אנשים במצב מאני.

כרופא פסיכיאטר-קלינאי אני מעדיף לדבר עם המטופל על תחושת סיפוק ומיצוי עצמי. מטרתי לספק לאדם איכות חיים, קרי שהפער בין הפוטנציאל הקוגניטיבי/ פרזנטטיבי/ תעסוקתי/ בין-אישי לבין המתרחש בפועל, בחיי היומיום, יהיה קטן ככל הניתן, בבחינת הגשמה אישית.

לצערי, מחקרים מוכיחים שאחוז גבוה מקרב בני ה-40 ומעלה חסרי שביעות רצון מעיסוקם ומשלח ידם, מהמסלול שאליו החיים ניתבו אותם. משבר אמצע החיים אינו קלישאה, הוא מציאות אותנטית, ואני נתקל יום יום באנשים החשים פספוס, החמצה, מרירות וכעס פנימי על שגרתם, שאינה מבורכת דיה עבורם.

הסיבות לכך רבות: המקצוע והכיוון סומנו בשנות ה-20 לחיים ומאז עברו שינוי, כך שמה שהתאים בגיל צעיר אינו הולם את מבנה האישיות הבוגרת כיום; המקצוע שנבחר לא התאים להם, אלא לשאיפות הוריהם, הרצון היה False - דהיינו הם חשבו שזה רצונם, אך למעשה "הושתל" להם במודע ובתת מודע רצון ההורים עבורם. העובדה שמגיל צעיר הוסבר לנער שהוא נועד להיות עורך דין, שימשיך את המשרד המשפחתי שסבו הקים, תחפושת הפורים של הפרקליט גרמה לו לבסוף להאמין שזהו ייעודו.

הפחד לעשות שינוי כיוון בגיל מסוים הוא אדיר. חשש להתמודד עם המוח הרענן של הצעירים, חשש להתחיל מהתחלה, חשש מירידה בהכנסה כשיש משכנתא וילדים לחתן. כך מוצאים עצמם רבים וטובים פוסעים במשעול שאינו מיטיב עמם.

לי, לכאורה, מאוד קל לכתוב על הגשמת ייעודי. אני עובד במקצוע שהוא תמצית אישיותי, חש בר מזל יום יום על שמתאפשר לי לסייע למטופליי לשפר את איכות חייהם, לגרום להם לחיוך, לרגעים קסומים של אושר. האתגר והעניין בפיצוח הטיפול הנכון והמתאים לאדם הספציפי.

עדיין, מכתבי התודה, ההזמנות לחתונה של אדם שלא האמין שהוא ראוי למצוא בת זוג מתאימה, סיום התואר של מטופלת שראתה בכך חלומות באספמיה, ההריון של זוג הסובל מעקרות לא מוסברת שבסיסה לחץ וחרדה - יכולים לגרום לי להתרגש ולדמוע.

ייתכן ואם הטור היה נכתב בזמנים אחרים, הייתי מפליא אמיתות בשבחי המקצוע שבחר אותי, אך אני כותב בתקופת הטירונות הצה"לית של בתי הבכורה, דנה. הגעגוע והבית השקט מביאים אותי לתובנות אישיות.

כשהייתי ילד גדלתי על סיפור אמי, שנתבקשה לכתוב חיבור בשיעור אנגלית, בתחילת לימודיה התיכוניים. הנושא: "מה ייעודך בחיים? למה תשאפי?". אמי השיבה: "להיות אמא טובה", ונימקה זאת באריכות. כילדים, תשובתה נראתה לנו לא מאתגרת, נטולת שאיפות ואמביציה. לא התשובה שילד מצפה לשמוע בתקופת האידיאליזציה להורה המושלם, כדברי הפסיכולוג הידוע קוהורט. דברי הורינו מהווים לנו מודל ולחלופין, אנטי מודל. כפסיכותרפיסט, הפחד והמודעות ליפול במלכודת ה-False הוא שורשי, ולכן לכאורה קל לי לנסח תשובה שתעיד על עצמאות מחשבתי, הרחק מתשובתה ה"פשוטה" של אמי.

צריך כנראה להגיע לגיל שמאפשר לך להסתכל בראי ולהודות באמת: הקריירה שלי היא אני, אבל הבסיס והחמצן לקיומי, שבלעדיו דבר לא היה שווה ולא הייתי שווה דבר, הוא ילדיי: דנה, יותם וקרן. ככל שאנסה להתיימר, להתחכם ולהתרחק מתשובת אמי הצעירה, אעשה שקר בנפשי.

בביתי הפרטי מופיעה תמונה ובה מצולמת בתי דנה בגיל שנה, רוכבת עליי בחוף הים, שאליו לקחתיה לראשונה בחייה. הילדה דהרה עליי בשמחה, ממלמלת את הצליל הקסום ששמעתי מעודי: "אבא". הבטתי אז לשמים והרגשתי אלפי שמשות מתנפצות. שיננתי לעצמי: "תזכור את הרגע הזה אילן, כי זו פסגת האושר, הגוף פיזית לא יכול להכיל יותר רגש כשהלב עומד להתפקע".

מאז חוויתי רגעים נדירים דומים בעוצמה, כולם עם אשתי וילדיי. רוצה לומר, כמה שאנחנו מנסים להיות הישגיים, מצליחנים, מקוריים ומתוחכמים, ולהדגיש את הבדלי הדורות בינינו לבין הורינו, בפועל הייתי משיב על נושא החיבור של אמי בדיוק כמוה. דם סמיך ממים, ואדם לא יכול לברוח מהגנים שלו.

לפני 15 שנים הגיעו אליי זוגות לטיפול, מצהירים שאינם מעוניינים בילדים מבחירה. פעלתי לפי הפרוטוקול הטיפולי המחייב. עושה להם מירורינג וקונפרונטציה על השלכות החלטתם, על כך שמדובר בהחלטה לא הפיכה בגלל השעון הביולוגי. על כך שטכנית הבעל יוכל להחליט שהוא מעוניין בילד עם פרטנרית אחרת עוד 20 שנה. על החגים הבודדים. על הרגשות שילד גורם לך להרגיש, מנעד נסתר שלא ידעת שקיים ויימנע מהם. על חשיבות המשפחה ותרומת צאצאים לזוגיות.

נפגשתי עם כולם במשך השנים וכולם טענו באוזניי: למה לא היית יותר מיליטנטי? כיום, כמטפל מנוסה, אני אהפוך עולמות אם אחשוב שאני צריך לפקוח את עיני מטופליי.

אני יודע, חלקכם חושבים נו שוין, ברור שזה מה שיכתוב מי שלא זוכה לשמוע את המילה "אבא" ספונטנית מכל שלושת ילדיו. אולי אתם צודקים. לפעמים חסר מוביל לפרופורציות וגורם להעריך דברים טריוויאליים לכאורה, לא מובנים מאליהם. זה הטור האישי שלי, והוא מותאם לי. קרוב לוודאי ששלכם יהיה אחר.