קרטל האשלג בסלט שלכם

1. הטור האחרון שלנו על נפתלי בנט ודעותיו הכלכליות ("אח שלי, אתה מדבר שטויות") גרר לא מעט תגובות, ואת אחת מהן, הביקורתית שבהן, בחרנו להביא כאן בתמצית: "הפכת את בנט מראש לאויב הציבור מספר אחת. יש מושג כזה '100 ימי חסד' ואחר כך מתחילה עונת הציד", הטיח בנו אחד הקוראים של "גלובס". "בנט לא מדבר שטויות, אתה אולי לא מסכים עם דעותיו, וזו זכותך, אבל מי שבאמת נתפס כאן כותב שטויות זה דווקא אתה. יכולת לכתוב את אותו מאמר בלי להזכיר שמות, יכולת לשטוח את האידאולוגיה הסוציאליסטית שלך (או בשמה המכובס 'סוציאל-ליברלית') ולהסביר לעמך ישראל למה שרי אוצר 'קפיטליסטים' (או בשמם המכובס 'ניאו-ליברלים') הם אויבי הציבור ויש להגלות אותם אל מעבר להרי החושך ולתת לציבור הנבון את מה שטוב לו... פישלת כאשר הציניות השתלטת על תבונתך...האם הכול פוליטי ושום דבר לא ענייני? האם אלה פני הדברים, אדוני העורך?".

אחרי שהחלפנו מיילים ועל אף שהפער האידיאולוגי לכאורה בין שנינו נראה בלתי ניתן לגישור, הגענו להסכמות מפתיעות. הסכמנו שהגיעה העת להפסיק להשתמש במונחים מאוד מופשטים כמו "קפיטליזם" ו"ניאו-ליברליזם" או לחלופין "סוציאליזם" ו"סוציאל-דמוקרטיה", ועדיף להשתמש בביטוי "כלכלה הוגנת והגונה". לכאורה נראה שכל פלוני-אלמוני שמציג עמדה "חברתית" שתומכת, למשל, בעובדים, הוא "סוציאליסט", "בולשביק", "קומוניסט" ולהפך: מי שדוגל ב"כלכלה חופשית", הופך אוטומטית ל"קפיטליסט חזירי", ולא היא.

דרישה לשכר מינימום של מעל 4,300 שקל בחודש לא קשורה לסוציאליזם או לקפיטליזם אלא היא דרישה הוגנת. דרישה להעסקה הוגנת, שכוללת הפרשות סוציאליות לא רק על בסיס שכר יסוד, לא קשורה לסוציאליזם או לקפיטליזם אלא היא דרישה הוגנת. דרישה מהאזרחים לשלם מס כחוק, כולל ממתכנני המס על הגבול הפלילי, לא קשורה לסוציאליזם או לקפיטליזם אלא היא דרישה הוגנת והגונה.

הקורא שלנו העיד על עצמו שהוא גדל על ברכי האידיאולוגיה הכלכלית של פרופ' מילטון פרידמן (אחד מענקי הכלכלה של המאה ה-20, מאבות הכלכלה החופשית וה"ניאו-ליברליזם"), ולמרות זאת דחה לאחרונה עבודה כלשהי כיועץ לחברה שבחרה לדעתו לנצל את עובדיה ולא לתגמל אותם ביחס להכנסות החברה. בעל החברה, ציין הקורא, מזוהה עם מפלגת העבודה, ולמרות זאת לא הסכים לשלם אגורה מעל שכר המינימום. "אין דבר כזה 'קפיטליזם חזירי', יש אנשים ומעבידים רעים", כתב לנו הקורא ואנחנו מסכימים אתו במאת האחוזים.

"אידיאולוגיה היא 'המילה הכתובה', הבעיה היא עם הכשל שנקרא 'בני אדם'", סיפק הקורא אבחנה נהדרת. "הייתי רוצה ששכר המינימום יהפוך ל'גבול תחתון'", המשיך הקורא, "שרק עובד חדש או כזה שנמצא בתקופת הכשרה או מבחן יצטרך לפגוש אותו, אבל מנגד צריך לבטל את ה'טייס האוטומטי' שמעלה את השכר בוועדים הגדולים, השמנים והמפונקים. אני חושב שקצבת זיקנה חייבת להיות פחות או יותר בגובה שכר המינימום (כעת היא עומדת על 2,850 שקל במקסימום - א.צ). המחוקק חייב לאפשר לאנשים עובדים ולפנסיונרים להתפרנס בכבוד. מספר הקסם שאליו צריך לשאוף להגיע ואליו צריך להיצמד הוא השכר הממוצע במשק (שעומד על כ-9,000 שקל - א.צ.)".

שוב, אנחנו מאמצים את דעותיו של הקורא בחום. ייתכן שזו המשימה העיקרית של שר האוצר הנכנס: לגרום לאנשים, לאותם 'בני אדם', להיות אכן בני אדם. להיות יותר הוגנים והגונים, כמעסיקים וכמשלמי מס, כפקידי אוצר וכמקבלי החלטות אחרים ובכלל. זו משימה קשה, ארוכת טווח, כי לא מעט אנשים קצת איבדו את זה, איבדו את העניין של להיות 'בני אדם'. הם הפכו אטומים, חסרי רגישות, על גבול האכזריות. כאלה שרואים בעובדים ובצרכנים שלהם כלי שחמט שאפשר לרמוס אותם, לדרוס אותם, לעשוק אותם ולדכא את זכויותיהם. בקיצור, תהיו בני אדם, ולא רובוטים רשעים שרק הכוח והכסף בראש שלכם.

וכן, אנחנו גם מאמצים את ההמלצה של הקורא: 100 ימי חסד ליאיר לפיד ולנפתלי בנט בתפקידיהם הכלכליים.

2. ואפרופו כלכלה הוגנת והגונה. בשלהי 2012 כתבנו טור חריף במיוחד נגד כיל, הטבות המס המיותרות שלה והתמלוגים הנמוכים שהיא משלמת למדינה (לדעתנו). זה היה ערב גיבוש ההסדר סביב הקציר בים המלח והעלאת התמלוגים. בעקבות הטור ביקש ניר גלעד, יו"ר כיל ומנכ"ל החברה לישראל, להיפגש אתנו בדחיפות כדי להבהיר את עמדת החברה. מצאנו את עצמנו בבית קפה סמוך למקום מגורינו יחד עם גלעד, אבי דויטשמן, סמנכ"ל הכספים של כיל, ואלי גולדשמידט, סמנכ"ל תקשורת ורגולציה של החברה לישראל ויועץ התקשורת של החברה.

המסר של גלעד היה ברור: עושים לנו ולסקטור העסקי את המוות בישראל, על לא עוול בכפנו. תראה איך פורסים לנו את השטיח האדום בספרד, אמר גלעד, תוך שהוא מראה לנו מצגת עם תמונות מרהיבות ממכרה האשלג שבבעלות כיל בספרד. אנחנו מודים, ראשנו כבר היה סחרחר מהמצגת, והפגישות הללו תמיד מעוררות אצלנו ספקות: האם אכן ישראל מחמירה עם תאגידיה ומנהליה והאם אכן העיתונות הכלכלית יוצרת פה אווירה פופוליסטית ו"אנטי-עסקית", בלי שהיא מבינה כלל את הדינמיקה העסקית.

חזרנו לטור הזה השבוע, כשעל הפרק עומדת מכירה אפשרית של כיל לפוטאש הקנדית, החלטה שאותה יצטרכו לקבל נתניהו ולפיד, שמעוררת התנגדות עזה אצל עובדי החברה. אבל חזרנו לטור הזה השבוע, במיוחד, לאחר שמצאנו מצגת אחרת ומרתקת ואנחנו שמחים להעביר אותה דרך העיתון לניר גלעד ולצמרת הניהול בכיל, אם עדיין לא הגיעה לידיהם. המצגת הזו הבהירה לנו עד כמה כתבנו אז שטויות במאמר כשקבענו שכיל הפכה לפרת מזומנים בשווי 16 מיליארד דולר בזכות הביקושים מהמזרח והעלייה במחיר מוצריה. עלייה כן, אבל ביקושים? לא, לא, לא. בהחלט לא רק ביקושים טבעיים.

המוצר העיקרי של כיל ומקור רווחיה המשמעותי הוא האשלג, המספק קרוב לשני שלישים מרווחיה התפעוליים, והוא הסיבה שפוטאש חושקת בכיל ואף שכרה את שירותיו של משרד לובי מקומי כדי לקדם את רכישת החברה מול הממשלה החדשה. אשלג לא אומר דבר למרביתנו. זה כימיקל כלשהו שרחוק מתשומת הלב שלנו, לעומת דברים אחרים, נגישים יותר. כשאנחנו קונים קוטג' במחיר גבוה זה מרתיח אותנו, כששילמנו על שירותי סלולר מחירים מנופחים זה הוציא אותנו מהכלים, כשמגיע חשבון הארנונה והמים אנחנו נוהגים לקטר, אבל אשלג? מי בכלל קונה אשלג?

ובכן, האשלג (יותר נכון האשלגן) הוא סוג של דשן (אחרי עיבוד) שדרוש להתפתחות הצמח, משפר את עמידות הצמח בפני מחלות, יובש וקור, מגדיל את היקפי היבול, משפר את איכותו ומאריך את חיי המדף שלו. ענף החקלאות הרי שואף להפיק את מרב התוצרת משטח מעובד נתון וככל שדישון הקרקע מיטבי יותר, התנובה ואיכות היבול לשטח מעובד נתון גבוהות יותר.

בלי האשלג, היבולים בחקלאות אינם יכולים למצות את פוטנציאל הגדילה שלהם. על-פי הערכות בענף החקלאות, הדשן של היבולים מרכיב כ-10%-20% מהמחיר הסופי של הצרכן. במילים אחרות, כשאתם קונים עגבניות, מלפפונים ושאר פירות וירקות באופן ישיר, אתם גם צורכים אשלג באופן עקיף, ולדשן הזה יש גם השפעה על מחיר הסלט שלכם.

ועכשיו נחזור למצגת שכתב פרדריק ג'ני, פרופסור לכלכלה מבית הספר לעסקים ESSEC. ג'ני הציג את ממצאיו בפורום העולמי למסחר ותחרות 2012 של ה-OECD, תחת הכותרת: "מחירים לא יציבים ותחרות חופשית: המקרה של קרטל האשלג של פוטאש". המצגת קצרה יחסית, עניינית וכתובה בלשון זהירה, אבל המסר שלה ברור, ואנחנו שמחים להביא כאן את ממצאיה העיקריים: שוק האשלג הוא בסך הכול ריכוזי למדי, כפי שנראה היטב בגרף שצורף למצגת וגם למאמר. קנדה על תאגידיה (35%) ורוסיה (30%) הן שתי השחקניות העולמיות המרכזיות בשוק האשלג. לפוטאש יש אחזקות מיעוט בחברות אשלג בישראל, בירדן ובצ'ילה שמחזקות את מעמדה העולמי והופכות אותה למנהיגת הסחר באשלג.

פרופ' ג'ני כותב במצגת שלו שפוטאש משתמשת בחברה הבת שלה לתיאום מכירות עם שתי חברות אשלג קנדיות נוספות (מוזאיק ואגריום) בשוקי היצוא שמחוץ לצפון-אמריקה, וסומכת על משמעת השוק שלה ושלהן בקביעת נפחי הפקת האשלג בצפון-אמריקה. במילים אחרות: תיאום, תיאום ועוד פעם תיאום וגם ויסות.

פרופ' ג'ני מציין גם את שיתוף הפעולה חוצה הגבולות בתיאום הזה, שהוא מכנה אותו "שיתוף פעולה מזרח-מערב". "לפני פחות מעשר שנים", הוא כותב, "המפיקות הרוסיות החלו לצמצם תפוקה, אחרי שהבינו שהאינטרס שלהן הוא להיות אוליגופול. 'האסטרטגיה שלנו היא שהמחיר הרבה יותר חשוב מהכמויות'", מצטט ג'ני את סמנכ"ל הכספים של אוראלקאלי, יצרנית הדשנים המובילה ברוסיה. "זו אסטרטגיה של רוב השחקניות הגדולות ביותר בשוק זה. אנחנו בדרך כלל מפחיתים הפקה כדי להגיע למחיר הוגן. אוראלקאלי הולכת עם האסטרטגיה של פוטאש, ובמבט היסטורי, היצרניות ברוסיה לא תמיד עשו זאת".

סמנכ"ל הכספים הוסיף, ש"אם לרוסיה ולקנדה יש אותה אסטרטגיה, זה מייצר עסקים טובים בהרבה ממנה שהיה". בטח, אכן עסקים טובים, אבל למי בדיוק? לחברות עצמן, אבל בוודאי שלא לצרכנים.

את התוצאות של התיאום הזה מדגים ג'ני בגרף המחירים של האשלג. מינואר 2008 עד אוקטובר 2009 מחיר האשלג זינק ביותר מ-400%. המחיר, שהיה עשרות שנים נמוך מ-200 דולר לטון, זינק ב-250% בין ינואר 2008 ל-2011. הערה שלנו: שיעורי עלייה כאלה אינם יכולים להיות מוסברים רק ב"עלייה בביקושים" (שאכן הייתה) אלא גם, ובעיקר, כ"עלייה ברמת התיאום". מחירי השיא ב-2008, למעלה מ-900 דולר לטון, תודלקו על-ידי בועת הסחורות החקלאיות והאשראי הזול שאיפשר לחקלאים להצטייד מראש בדשנים.

פרופ' ג'ני מצייר בהמשך המצגת שני תסריטים: האחד, שהמצב הנוכחי יימשך, והשני במקרה שניסיון ההשתלטות של חברת הכרייה הענקית BHP על פוטאש יצליח (ניסיון ההשתלטות העוינת נכשל לבסוף בגלל התנגדות ממשלת קנדה). במקרה השני ייתכן שפוטאש תשבור את ההסדרים עם האחרות, תחדש הפקה מלאה וכל האחרות ילכו בעקבותיה. התוצאה, לפי ג'ני, שהמחיר לטון אשלג עד 2015 ייפול ל-217 דולר בתסריט התחרותי ויעלה מעט ל-611 דולר אם הקרטל הקנדי יישאר (שימו לב לפערים העצומים במחיר, הפערים שגם מתגלגלים לתוך הסלט שאתם מכינים בבית. המחיר התחרותי הוא בערך שליש(!) מהמחיר הקרטליסטי).

פרופ' ג'ני מביא את הדוגמא של הודו וסין, שתיים מצרכניות האשלג הגדולות בעלם, כמקרה מבחן לחוסר האונים מול התנהגות הקרטל. הודו ניסתה לעשות קצת שרירים ולהקפיא יבוא של אשלג, סין הצליחה לכופף מעט את המפיקות הרוסיות, אבל כללי המשחק ידועים: גם סין והודו, שתי מעצמות צרכניות, אינן יכולות לחדול לייבא אשלג לאורך זמן בגלל החשש ליבולים שלהן.

המסקנות של פרופ' ג'ני ברורות: קרטלים של יצוא יכולים לכפות על מדינות מייבאות עלויות משמעותיות. הוא כותב שתלות מוחלטת ביבוא והעדר תיאום בין רשויות ההגבלים השונות בחקירות קרטלים יוצרים מכשול משמעותי בפני מדינות היבוא, שמוגבלות בהפעלת חוקי התחרות ההוגנת שלהן נגד קרטלי יצוא או קרטלים בינלאומיים. השורה התחתונה של פרופ' ג'ני: נחוצה מסגרת רב-צדדית טובה יותר בנושא קרטלים של יצוא, ביחד עם שיתוף פעולה הדוק יותר בין רשויות ההגבלים העסקיים.

והמסקנה שלנו ממסקנתו של פרופ' ג'ני: קל יותר לטפל בקרטלים ומונופולים מבית - הם נגישים, הם בולטים, הם קרובים לליבנו, אבל קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתמודד עם קרטלים של יצוא. אף מדינה, גם לא הודו וסין, ובוודאי שלא קנדה ורוסיה מסוגלות להתמודד עם מנהיגת קרטל האשלג העולמי - הלא היא פוטאש הקנדית, וכיל הישראלית היא בסך הכול עוד שחקנית משנה בסרט של הקרטל הזה.

לכן, כשאתם מכינים את הסלט האהוב עליכם, סוחטים את הלימון ומוסיפים זרזיף של שמן זית, תזכרו: המחיר הגבוה שלו הוא (גם) תוצאה של קרטל האשלג מבית היוצר של פוטאש וכיל. וכשאתם קוראים על חבילת השכר של עקיבא מוזס, לשעבר מנכ"ל כיל (יצא עם רבע מיליארד שקל עלות שכר), ושל ניר גלעד, יו"ר כיל, דעו לכם: עם כל הכבוד לשניים ולשדרת הניהול של כיל, באמת, עם כל הכבוד, הם לא כאלה גאונים: הם בסך הכול חלק מקרטל, שאותו מנהיגה פוטאש.

3. ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית ולנושא המכירה של כיל לפוטאש. המדינה צריכה להתעלם מכל הקריאות הפופוליסטיות, הסנטימנטליות והאמוציונלית שדורשות לא להפקיר את ים המלח בידיים זרות. אפשר לחשוב שהידיים המקומיות של עידן עופר שונות במהותן מהידיים הזרות של פוטאש, אותן ידיים, שרוצות למקסם את הרווחים בעיקר לעצמן.

מה שהמדינה צריכה לעשות זה להתנהג כמו בריון, בדיוק כמו הבריונות שפוטאש נוקטת בשוק האשלג. כלומר, אם פוטאש חושקת בכיל כדי לחזק את הקרטל שלה ואת הדומיננטיות שלה, אז בבקשה: שיהיה הסכם יצוק מבטון להעסקת העובדים ותנאי שכרם, שיהיה רף מינימלי של ייצור אשלג בישראל, שיבוטלו כל הטבות המס לכיל מעתה ואילך, ויועלו התמלוגים על האשלג בצורה משמעותית.

כן, אם פוטאש סוחטת את החקלאים ואת הצרכנים, אז שמדינת ישראל תסחט אותה. עם בריונים התנהג בבריונות. הרי צריך לסתום פה את הגירעון, לא?

4. והיה עוד מי שהתעצבן מהטור הקודם. מנכ"ל מיטב, אילן רביב, חושב שנעשה עוול לחברה הממוזגת דש-מיטב שהוצגה בטור כמי שזרקה עשרות עובדים, קיצצה שכר לעובדים והעשירה את המנהלים. כדי לתקן את העוול, אנחנו מביאים את דבריו של רביב.

ההנהלה החדשה של החברה הממוזגת בראשותו, אומר רביב, אכן פיטרה כמה עשרות עובדים מהגוף הממוזג, וזה מהלך שמתבקש בכל מיזוג ואין בו שום דבר יוצא דופן. עם זאת, רביב אומר שהחברה נהגה בהגינות ובאנושיות מקסימלית בכל המהלך הזה, העניקה למפוטרים חבילה מוגדלת המבוססת על ותק, מענק שנע בין משכורת אחת לארבע ובכל מקרה לא פחות מ-15 אלף שקל לעובד. קיצוץ השכר התבצע לכ-30 מנהלים בכירים בלבד, שעלות שכרם הממוצעת הייתה יותר מ-750 אלף שקל בחודש.

כמו כן, שכרם של כ-300 מעובדי החברה המשתכרים עד 8,000 שקל הועלה על-ידי החברה בצורה יזומה בכ-5%-10%. אם כך הוא הדבר, אנחנו מקווים שדש תתחיל להיות מודל שפוי יותר והגון יותר (הנה, חזרנו לאותה כלכלה הגונה, בלי קשר לסוציאליזם וקפיטליזם) לפער הבלתי נסבל בין שכר הבכירים לשכר העובדים.

 פוטאש כיל

eli@globes.co.il