שרי הממשלה המיותרים

מקובל שהממשלה הנוכחית היא צרה, בוודאי לעומת קודמתה. זה בוודאי נכון מבחינת מספר החברים בה. אבל עברתי על תפקידי השרים ומתברר שבממשלה הפיצי-פיצי הזאת יש לפחות חמישה תיקים שפעם היו מחלקות במשרדים ממשלתיים.

תיקים שהוקמו לא משום שהיה בהם צורך, אלא מתוך שיקולים של הרכבת הממשלה. ובכוח האינרציה ואילוצים פוליטיים הם נשארו, או עזבו וחזרו וכך הלאה. מדע, למשל. התיק הזה היה חביבם של מרכיבי ממשלות והם שיבצו אותו בפאזלים השונים. מכל מקום, תיק זה היה תמיד צמוד ל"תיק" נוסף. עכשיו הוא עצמאי, בידיו של יעקב פרי מיש עתיד. אם באמת רוצים לצמצם ולייעל היה צריך להחזיר תיק זה כמחלקה לאחד המשרדים הקיימים.

כך גם תיק התרבות והספורט, שהיה פעם מחלקה במשרד החינוך, כפי שהוא צריך להיות. בממשלה המצומצמת הנוכחית הוא יהיה תיק נפרד. גם הגנת הסביבה, שהיה, וצריך לחזור, למשרד החקלאות, ומשרד הקליטה, שכבר מזמן אין לו זכות קיום, הן בגלל מיעוט, כמעט אפסות, נקלטים, וגם משום שהוא נותן שירותים שנמצאים גם במשרד הפנים.

אורי אורבך - שר ובדיחה

המקרה הכי בולט הוא אורי אורבך, איש הבית היהודי, שיהיה שר "הגמלאים". בימיו הטובים היה אורבך עיתונאי-פיליטוניסט. מין מצחיקן שתמיד מובטח לו לפחות אדם אחד הצוחק מבדיחותיו - הוא עצמו. יש אנשים כאלה. הוא השתחל לאמצעי תקשורת חילוניים, וזה הפך אותו למעין דובר של הימין-הדתי-מתנחל בתקשורת הכללית.

מכאן לפוליטיקה דתית הדרך די קצרה. אורבך תמיד הציג עצמו כאיש עקרונות. הוא הפך לאומנותו את הלגלוג על אנשים כמו, למשל ...השר לענייני גמלאים. אין ספק שהוא היה מעדיף לכהן, למשל, כשר הביטחון או התמ"ת. אבל זה מה שהיה על המדף. וכך המתבדח הגדול הפך לבדיחה עצובה של עצמו. אלא שמהבדיחה הזאת הוא לא צוחק.

מלחמת ביבי ברובי

בסיפור על תפקיד יו"ר הכנסת, לציבור ולתקשורת נהיר בוודאות: רובי (ריבלין) שהודח, הוא האיש הטוב, ביבי(נתניהו) הוא הרע. גם באופן רגיל לא קשה להגיע לתוצאה זו, שכן רובי נחמד מטבעו וטיבו, וביבי להיפך. כך קבעו האלים. אבל איך זה עומד מבחינה עניינית? מקובל לחשוב ולהאמין שריבלין היה יו"ר ליברלי, רחב דעת, נעים הליכות ומשרה רוח טובה על סביבותיו. אז למה ביבי החליט להחליף אותו ביולי אדלשטיין?.

משום, אומרים היודעים, שרובי לא היה נאמן לביבי. מה זה לא נאמן? רובי יודה בלי בעיה שהוא היה קודם כול נאמן לחוקי המדינה והכנסת. ובכל מקום שנוצרה סתירה בין האינטרסים של ראש הממשלה לבין התקנות והחוקים, הוא בחר את הצד של המחוקק. שעל כך כמובן מגיע לו קרדיט.

אבל בואו נעזוב לרגע את החוק היבש והסדר הטוב. מעבר יש רגשות אנושיים. יו"ר הכנסת לא מתמנה בידי מלאכי השרת, אלא בידי חברי מרכז מפלגתו, שבדרך כלל מופעלים על ידי ראש המפלגה והממשלה. בדרך הטבע, החל על כולנו, הבוחר מצפה שהנבחר שלו יטה לו חסד במאבקיו הפוליטיים בכנסת. רובי בדרך כלל לא נהג כך. שוב, אין זה נאה מצד המנהיג לנטור לו טינה על כך, שכן הוא אמור להיות קנאי לחוקי המדינה ותקנות הכנסת. לא נאה, אבל לא בלתי אנושי. הדמוקרטיה, אנחנו יודעים, אינה תמיד משחק הוגן. לפעמים יש מחיר לשמירת דרכיה וערכיה. זה לא בסדר. אבל "לא בסדר", אנחנו יודעים, זה חלק מהחיים. אז נכון, זה לא בסדר... וכו'.

דרעי איש נקלה

אחד ההישגים הגדולים של יאיר לפיד היה הופעתו אתמול (ד') של אריה דרעי בחדשות 2. כמה עלוב הוא נראה עם חיוכיו המסכנים. אבל בכל עליבותו ושפלותו הוא התגלה כשעשה כל מאמץ להעביר את האחריות לכישלון מפלגתו אל כתפי אלי ישי.

כשהמנחה עימת אותו עם אגדת אריה הגדול, הקוסם האלקטוראי, הוא ייבב כמו ילד: אבל לא נתנו להיות יו"ר המפלגה, אם אני הייתי היו"ר... המנחה דני קושמרו הזכיר לו את היותו יו"ר מטה הבחירות, דרעי גמגם שנכון... אבל... יו"ר המפלגה... כל כך שקוף שעכשיו הוא מתחיל בקמפיין לעשות את ישי לאשם העיקרי, כדי להחליף אותו בתפקיד. היה איש נקלה, ונשאר כזה.

matigolan@globes.co.il