עזבו את חולדאי, הוא לא אשם

לא חלפו יותר משעתיים מההודעה על מותו של רץ המרתון בתל-אביב, עד שכולנו עברנו לעיסוק אינטנסיבי בספורט מסוג אחר, ענף לאומי שהפופולאריות שלו תמיד גואה אחרי אסונות שכאלה - מציאת אשמים.

הפעם זה היה, לכאורה, קל מאוד. משרד הבריאות התריע על הסכנה בריצה במזג אוויר חם כזה, ואף המליץ לבטל את מקצה המרתון ולהגביל את הריצות עד לתשע וחצי בבוקר, אז האצבע המאשימה הממהרת למצוא אפיק למירוק המצפון, הופנתה מיד אל רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, שעומד מאחורי ארגון האירוע והוא זה שהתיר את קיום הריצות הקצרות וחצי המרתון הבוקר (ו').

אני מתנצלת מראש בפני הצדקנים הזריזים שקוראים לו מהבוקר "להסיק מסקנות וללכת הביתה", אבל רון חולדאי הוא אחרון האשמים ב"אסון המרתון" התל-אביבי.

ויש אשמים: אשמה שטיפת המוח, אשמה העדריות, הנהייה האנושית אחר טרנדים; וגם - לא פחות - המניפולציות המסחריות שמפעילות את רובנו, בעיקר כשזה נוגע למראה ולבריאות שלנו, בסדר הזה (כן - קודם מראה, שהבריאות תחכה).

תקשיבו, כבר 27 שנים אני מתאמנת חמישה ואפילו ששה אימונים בשבוע בחדר כושר, אירובי ומשקולות. בתחילת הדרך ובהריונות עם מדריך צמוד ועד היום עם הדרכה פעם בחודש וחצי.

כשאני רואה מסביב גברים בני 50 שמחליטים לפתע בבוקר צח אחד לרוץ על דעת עצמם, אחרי שבמשך 20 שנה הם עשו טובה כשהזיזו את השלט של הטלוויזיה ממקום למקום... נו מה אומר, פלא שיש בהם שגומרים את הריצה באירוע לב באיכילוב?

ואנשים מתלהבים שמתאמנים למרתון הראשון בחייהם, רצים פצועים ומותשים עשרות ק"מ כדי "להתכונן" ליום הגדול ואחר כך סוחבים כאבים כרוניים כל חיים, גם בזה רון חולדאי אשם?

כת הספורט

התפתחה בחברה שלנו כת שמעבירה אנשים על דעתם. לכת הזאת יש ספר חוקים נוקשה, מדים אחידים, ותזונה מדוייקת. מפמפמים לנו בכל מקום שצריך לאמץ "אורח חיים בריא". ומה הוא "אורח חיים בריא"? לעשות ספורט (בחדר כושר), ולאכול נכון (את האוכל המעובד בכלל וזה המיוחד לספורטאים בפרט). בטח.

"אורח חיים בריא" זה גם לקנות את חולצת הדריי פיט שתנדף את הזיעה בשניות, את נעלי הריצה הארוטופדיות והאווירו דינמיות שיהפכו את הריצה המאומצת לפעולה בלתי מורגשת. והפרס שמקבלים על כל אלה? מראה צעיר וחיי נצח, וואו.

כולנו יודעים שמדובר בפיקציה. ספורט לא יעשה אותנו יותר צעירים.

לדחות סיפוקים

אז שילמת דמי הרשמה לריצה ואפילו השקעת חודש וחצי בהכנה לקראת הרגע המפעים שבו תעבור את המרחק ותחצה את נקודת הסיום מזיע ומאושר, אבל הלו, איפה שיקול הדעת? אמא שלך לא אמרה לך שכשחם - לא רצים, או לפחות מתאימים את מהירות הריצה לתנאים החדשים?

שטויות. אנחנו מהסיירת, מהשייטת, מהטייסת, ואנחנו יודעים הכל יותר טוב. כמו ילדים קטנים. אנחנו נראה רק מטרה מול העיניים ושהמפקד, אם זה חולדאי, משרד הבריאות, החזאים, או השד יודע מי, ישגיחו עלינו וירחיקו אותנו משקעים גלויים בקיר. ואם משהו יקרה תמיד יהיה לנו את מי להאשים, לא ככה?

ברוך בואכם לעולם האמתי, ספורטאים: זה לא עובד ככה. ספורטאי, בעיקר חובב, צריך לקחת אחריות. במקרה הזה, זו אחריות על חייו, שכדי להמשיך אותם צריך לדחות סיפוקים.

ומילה אחרונה על התעשייה: יש חברות ועסקים שמרוויחים הרבה מהתפתחות הספורט ממקצוע לטרנד אופנתי סוחף כלל-ציבורי. זו תעשייה שמגלגלת המון כסף וצריכה להצדיק את עצמה. אבל אנחנו לא חייבים לפרנס מכוני כושר, לא את ייצרני שעוני הדופק הכי המשוכללים ותעשיית הביגוד הטכנולוגית המתקדמת.

מספיק ללכת ברגל, לעלות במדרגות במקום במעלית, לרכוב על אופניים אל היעד, במקום להדליק את המכונית ולנסוע. לא חייבים ללכת על הקצה בשביל להרגיש ולהיראות טוב. גם אורח חיים כזה לא יביא חיי נצח, אבל אולי תהיו קצת יותר בריאים, ולבטח תרגישו הרבה הרבה יותר טוב.