שירת הים של ג'וני דפ: טעימה מאוסף שירי המלחים החדש והמצויין

מהלך עבודתם על סדרת הסרטים הכה מצליחה "שודדי הקאריביים", ג'וני דפ והבמאי גור וורבינסקי הפיקו אוסף שירי מלחים שנקרא Rogues Gallery , "קלסתרוני עבריינים". שבע שנים מאוחר יותר, יוצא אוסף נוסף, טוב בהרבה מהמקור. בין השאר עלו לסיפונו טום ווייטס וקית' ריצ'ארדס, איגי פופ וניק קייב, פאטי סמית' וקורטני לאב וגם אנג'ליקה יוסטון וטים רובינס שמפתיעים בשירתם. זו דוגמה מצוינת לדרך שבה ראוי לארוז ולשווק אלבומים בעידן שבו 1. מרבית הקהל איבד עניין ברכישת אלבומים 2. מי שכבר נותרו נאמנים לחוויית הקנייה הם בעיקר אנשים מבוגרים. 3. כל פרויקט חייב לייצר איזה ערך מוסף ערכי, שיווקי, תדמיתי ורצוי את שלושתם, כדי להתחרות על תשומת העין והאוזן. 4. רצוי שאלבומי האוסף יכללו כמה שיותר ביצועים חדשים של כמה שיותר מוזיקאים, וגם לא מעט מפגשים ביניהם.

האוסף החדש עומד בהצטיינות בכל המדדים. בראש ובראשונה יש בו לא מעט רגעים מוזיקליים נהדרים, אם כי ברור שבלא פחות מ-35 רצועות ישנן גם כמה חלשות. אז מה בתפריט?

אלו שירי ים ומסעות שנולדו ממסורות ותיקות טרום העידן התעשייתי. יש בהם תערובות מרירות ומלוחות של געגועים ובדידות, מאבקים וכישלונות, וכמובן, הרבה מאד אלכוהול כתרופה הכי זמינה לכל מצוקת גוף או נפש וכממריץ של שמחה.

אלו שירים עממיים שבמאה שעברה, כשתפקידם על הספינות ובנמלים הזרים בעצם הסתיים, זמרי פולק שימרו בחיים כחלק מקטלוג עצום של מוזיקה עממית שכללה גם, לדוגמה, שירי פועלים ושירי אסירים ושירי עבדים ושירי חקלאים. מאחר שהאוסף אמריקני, אין כאן עקבות למה שהיה שגור בפי יורדי ים ובני משפחותיהם ממדינות ששלטו בימים לא פחות מאנגליה, כמו למשל פורטוגל, הולנד, צרפת או ספרד. האוסף ממוקד במורשת האנגלוסקסית וליתר דיוק, במוזיקה העממית האירית. וזה אומר שהוא נהדר גם למי ששוחר מוזיקה אירית עממית, וסקרן לשמוע כיצד היא מטופלת בידי אמנים מעולים בגישות חדשות.

למשל, זוג החברים הקרובים מייקל סטייפ, סולן אר.אי.אם. לשעבר, וקורטני לאב יוצאת "הול" ואלמנתו של קורט קוביין. שניהם לא נשמעו מזה שנים כה חיוניים ורעננים כמו בביצוע שלהם ל"ריו גרנד".

עוד רצועה שמדגימה אחווה על-זמנית בין מלחים ופיראטים לפאנק-רוק המודרני היא Asshole Rules the Navy, שמגיש איגי פופ בליווי אקורדיון. הדרך מהקללות והנאצות והביקורת על החזירים שבצמרת הצי אל שירי האנרכיה של הסקס פיסטולס נדמית מאוד קצרה. גם שיין מגוואן מהפוגז מכניס לא מעט אנרגיה ועזוז בשיר הפותח שלו, על הפלגה מליברפול. אבל עיקר כוחו של האוסף נמצא בבלדות. טום ווייטס, עם תמיכה של קית' ריצ'ארדס בגיטרה ובקולות, נשמעים לחלוטין כמו עצמם, ומעידים על האופן העמוק שבו השירים הללו חלחלו למוזיקה הפופולרית.

זה שיר של עצלות, של רגעי הקריסה אל השינה והחלום אחרי שיאי עליצות השכרות, והוא מקסים. בדואט נוסף של קול אנושי מוביל ושל גיטריסט, ג'וני דפ המעריץ מלווה גיבורה שלו, פאטי סמית', ששומרת ב"בתולות ים" על כושר ההגשה המעולה שלה מהשנים האחרונות. בת' אורטון הבריטית מביאה לטעמי את השירה הטובה בחייה, עם הגשה ממש מפלחת לב בסיפור על ספינה טובעת. שני קולות פוסט-פאנקיים אנגליים, מארק אלמונד ורובין היצ'קוק מצטיינים אף הם. ומתבלטים מאוד לטובה גם טים רובינס, ששר שיר פרידה נהדר עם בני הזוג סוזנה הופס ומאת'יו סוויט, ואנג'ליקה יוסטון, שחצי שרה חצי מדקלמת את "מיסיז מקגרואו".

ולצד שמות מוכרים, ותיקים ו"גדולים", עוד ממעלות האוסף היא החשיפה ליוצרים פחות מוכרים, עבורי לפחות. אד פסטוריני, שמנהיג להקה בשם 101 crustaceans מגיש שלוש דקות של אגדת ים מרתקת ללא כל ליווי קולי, ושילפה ריי, שמנהיגה הרכב ברוקלינאי צעיר הנושא את שמה, לקחה על עצמה את השיר הכי מאתגר באלבום. ניק קייב ווורן אליס, בקולות וכינור, התייצבו לסייע לה בגרסה ל"ג'ני של הפיראטים" העילאי של ברכט ווייל, והגישה שלה בהגשה רעננה ומעניינת. אבל ריי, אליס וקייב פשוט לא מסוגלים להתקרב לגרסה המונומנטלית של נינה סימון, וגם לא לתחושה האפוקליפטית שהייתה בגרסה של ה"יאנג גודז" לשיר. עדיין, זו גישה אמיצה לטיפול בקלאסיקה, שמדגימה כי האוסף הגדוש הזה, למרות שמות הכוכבים, ולמרות הלחנים היפהפיים, גם דואג לדגדג ולגרות פה ושם בלוטות של מתח, סכנה ואי ודאות. אולי כיאות למורשת הפיראטית.