אני לא אובייקטיבי. מודה, לא אובייקטיבי. ביום שישי, בעשרה לשש בבוקר צילמתי את דנה, אשתי, במדי המרתון: חולצה תכולה עם מספר מוצמד בסיכות-ביטחון. דנה הייתה נרגשת. ימים מספר קודם לכן היא עדיין היססה אם להתחרות במרוץ ל-10 ק"מ, המרוץ הראשון שלה, בשל תנאי מזג-האוויר הקשים. אבל העירייה החליטה לקיים את המרוץ בכל זאת, דובריה מסרו שהמקצים הוקדמו, החזאי הבטיח 25 מעלות, ומי בכלל חשב על מכת-חום. על התעלפות. על מוות. עד רבע לתשע בבוקר.
בתשע ורבע התחלתי לחשוב על החיים בלי דנה. אחרי שהידיעה הראשונה, המבעיתה, על שישה רצים מונשמים ומורדמים צצה לה באינטרנט, ניסיתי להשיג אותה בנייד. היא לא ענתה. לא להודעות ולא לשיחות. במד"א העבירו אותי לסניף תל-אביב, ששילח אותי למשטרה, שהחזירה אותי למד"א. תהיתי איך יהיה לגדל את שני ילדינו בלי אמא. הבטן התכווצה לי. אבא שלה צלצל. מספר הנפגעים עלה. פתאום התברר שמישהו מת מזה. יש הרוג. או הרוגה?
אחרי שדנה טלפנה, הדקות חלפו כמו נצח, התחלתי להפנים. 3 ימים לפני כן העליתי סטטוס בפייסבוק, שהסתיים במילים "מי יעצור את הטירוף?". ובכן, מתברר שאיש לא עצר את הטירוף. הכתובת הייתה על הקיר. האסון היה ידוע מראש. ולכן זה מרתיח שבעתיים.
חברתי הטובה עבדה במשרד הכרטיסים "הדרן" בקיץ 1995, הקיץ של פסטיבל ערד. שלושה בני-נועם קיפחו את חייהם באסון ההוא. חברתי אמנם ניצלה מהעמדה לדין, אבל חמישה אחרים נידונו לתקופות מאסר של עד שנה. בפסק הדין דובר על "חמדנות ורשלנות".
חמדנות היא מילה שמסכמת בעיניי בצורה מדויקת את האסון במרתון תל-אביב. ראש העירייה הנכבד, רון חולדאי, חודשים מספר לפני הבחירות המקומיות, לא יכול להרשות לעצמו לוותר על עוד מפגן ממוסחר ורועש. אז שליחיו מתווכחים ומתמקחים עם אנשי משרד הבריאות על קיום האירוע, ומתעלמים מהסכנה לחיי אדם. בשישי בצהריים משרד הבריאות מחזיר אליהם את הכדור עם הדלפה על פגישה לכאורה, שבה נדרשו לבטל את המרוץ. העירייה עונה עם אישור מטעם המשנה למנכ"ל המשרד. הספינים מתעופפים, הבחילה עולה, ואני עדיין נשוי לדנה, בעוד חודשיים - 14 שנה.
ביום שישי נפגשתי עם פחד המוות. פחד מיותר לגמרי. פחד שהופיע בגלל ש"יהיה בסדר", אותו ביטוי ישראלי שיצחק רבין תיעב מכול, ניהל את מערכת קבלת ההחלטות של המארגנים. המארגנים הם עיריית תל-אביב. הממונה הוא מנהל מחלקת הספורט. הבוס שלו הוא רון חולדאי. לו אשתי הייתה מתעלפת, או מאושפזת, או מתה, הייתי תובע אותו לדין. וזה בדיוק מה שאתם, 35 אלף רצים שנותרו בחיים, צריכים לעשות. אל תקנו את הספין הזה כאילו אתם אשמים. כאילו אתם חסרי אחריות. כאילו זה בגללכם. ניצלו אתכם, הונו אתכם, הפקירו אתכם. זה לא אתם, זה הם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
