החותמת: קרויף יודע לעבוד עם כסף

1. במשך למעלה משני עשורים בהם משמש יעקב שחר כבעלים של מכבי חיפה הוא מעולם לא ספר את הקהל שלו. את המאמנים שביציע ג' דרשו לשלוח הביתה הוא השאיר. על שחקנים כמו איל ברקוביץ' שהרחוב דרש להחזיר מאירופה, הוא ויתר. שחר היה תמיד הדוגמה הממשית ביותר בליגה העליונה לבעל המאה שהוא גם בעל הדעה, וזאת היתה דעה עקשנית שאי אפשר להזיז ממטר. עד שהגיע השנה הסיפור עם ראובן עטר. האוהדים בישלו דייסה, שחר התרכך, ומהר מאוד הוא התחרט שהעז לרגעים ספורים לוותר על שיקול הדעת הפרטי שלו.

גם בנאדו הוא תוצר של העקשנות השחרית. ב-2010/11 הוא החזיר אותו מבית"ר לעונת פרישה בחיפה, חרף התנגדות של חלק מאוד קולני מהקהל הירוק שלא סלח לבלם על העריקה לכסף של גאידמק. בנאדו החזיר לו בעונה מהסרטים ואליפות, שנה אחרי טראומת הדקה ה-92 של ערן זהבי בטדי.

גם עכשיו, בצירוף נסיבות די מדהים (בנאדו, בואו נזכור, הפך לאופציה להחלפת עטר רק לאחר שהמו"מ מול רן בן שמעון לא הבשיל), הוא ממשיך להחזיר לשחר על האמון. מרגע שהפך למאמן חיפה, מהמחזור ה-11 ואילך, חיפה היא הקבוצה היעילה בליגה, עם 44 נקודות. מכבי ת"א שנייה עם 41. בגביע חיפה בחצי גמר, פייבוריטית ברורה להניף. בנאדו חולל בקרית אליעזר נס.

ושחר, בפעם האלף, התברר כמקבל ההחלטות הגדול ביותר בכדורגל הישראלי. עטר? בן שמעון? סטטיסטית, גם שחר יכול ליפול פעמיים ב-20 שנה.

2. הפערים שנוצרו בצמרת הליגה בעקבות העידן הכושל של עטר בחיפה, ובעקבות שנת כאוס נוספת בהפועל ת"א - היו מבטיחים ככל הנראה את האליפות למכבי ת"א בכל סיטואציה, גם אם לא היתה מוליכה את הטבלה תשעה מחזורים לסוף בפער כמעט בלתי מחיק של 10 נקודות. את ניצני האיכות והעליונות הפגינו הצהובים מתחילת הדרך. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמכבי, בדיוק כמו שכתוב בספר - הצליחה להשתפר תוך כדי תנועה מדי שבוע, ומגיעה לחודשי ההכרעה של 2012/13 בשיא הכושר כשהיא נראית בלתי עצירה לחלוטין עם שמונה ניצחונות ליגה רצופים.

למרות ההבנה המוקדמת העונה שמכבי בדרך לאליפות הראשונה מזה עשור, אף אחד לא העז לדמיין שכזה נוקאאוט טוטאלי בדרך. מה שמעלה תהייה מעניינת: באיזו נקודה בדרך הפכה מכבי מקבוצה טובה, לקבוצה מצוינת ודורסנית, כזאת שכבר מדברים עליה במונחים של שושלת לשנים ארוכות?

הסבר אחד אפשרי הוא עקומת למידה מצד השחקנים של השיטה המדוברת שהנחיל כאן הצוות הקטאלוני. ככל שעברו הימים, לאוסקר היה זמן לשייף את המערכת, לגרום לשחקנים ליישם את עקרונות משחק הלחץ והחזקת הכדור בהצלחה הולכת ומתגברת. אבל אם צריך לחפש הסבר קצת פחות כוללני ויותר פרטני לתהליך הצמיחה המטאורי של מכבי, אפשר לשים את האצבע על גורם אחד מרכזי: ראדה פריצה.

קל מאוד להבחין בנוכחות הפיזית המדהימה של השבדי שהגיע לכאן בינואר, 1.85 מטרים של אגרסיביות שמזכירה מעט מאוד חלוצי-על שעברו בליגה שלנו במהלך השנים, כמו יעקובו וקוביקה. קל גם להבחין שפריצה ניתק את התלות המוחלטת שהיתה למכבי ביכולת הכיבוש של אלירן עטר. אבל המספרים של פריצה לא פחות מדהימים ממראה העיניים, וממחישים באמת את גודל ההשפעה שלו. ב-10 משחקי הליגה בהם הופיע במכבי, הוא אחראי ל-10 שערים: 6 גולים ו-4 בישולים (בכל 63.3 דק' בממוצע שלו על המגרש הוא אחראי לכיבוש). איתו, מכבי רושמת קצב צבירת נקודות של 90%. מאז שהחל לשחק בקבוצה, מכבי כובשת 2.7 גולים בממוצע למשחק, וסופגת רק 0.3. לפני שפריצה נחת כאן אחוזי ההצלחה עמדו על 68.6% בלבד, ומאזן השערים היה הרבה פחות מרשים: 1.00-2.05 בממוצע.

מה אפשר ללמוד מסיפור הבינגו הזה של ג'ורדי קרויף? שההספדים לגבי יכולת איתור הזרים של המנהל הספורטיבי היו טיפה נמהרים (ואין ספק שגונזלו גארסיה, יחד עם גורי וארנשאו שכבר עזבו את מכבי, היו כישלונות). נכון שיותר קל לעבוד עם כסף גדול, ופריצה הוא שחקן מוכח בן 32, אלוף בכל ליגה אפשרית בסקנדינביה, מלך שערים ושחקן עם ניסיון אפילו בבונדסליגה ובפרמיירליג - שעולה הרבה (חוזה ברוטו מקסימלי של 1.34 מיליון שקל עד סוף העונה, כפי שפורסם ב"גלובס"). אבל גם עם כסף צריך לדעת לעבוד. לפרטים, אפשר לפנות לפרשן מוטי איווניר, או למנהל הספורטיבי הקודם שעבד במכבי, הסמל הכל יכול נמני, שהשמידו לגולדהאר לא מעט מזומנים.

 פריצה

3. שתי הקבוצות של פ"ת חנכו בעונה שעברה אצטדיון חדש, וירדו ללאומית. מכבי נתניה נכנסה השנה למתקן מפואר משל עצמה, והיא מסובכת חזק מאוד בתחתית ועשויה גם היא למצוא את עצמה בליגה השנייה. מעבר לסמליות האירונית של הדבר הזה, יש פה גם עניין מהותי שצריך לבדוק: העיריות של פ"ת ונתניה השקיעו מאות מיליוני שקלים מכספי משלמי הארנונה על בניית המגרשים המפוארים, אבל איזה טעם יש בהוצאת הכסף הציבורי הזה בזמן שאותן עיריות לא מנתבות את המשאבים שלהן להצלת המועדונים המקרטעים?

אם תשאלו את אוהדי נתניה, רובם היו מעדיפים להישאר בקופסא, בתנאי שהיתה משחקת שם קבוצה תחרותית יותר, כמו זאת שהיתה עד לפני כמה שנים ספורות, בזמן שהיה שם בעלים אמיתי (יאמר). כיום בנתניה יש את קובי בלדב וגיל לב שנאלצים להתעסק יומם ולילה בשנור.

אין כאן קריאה למרים פיירברג להתחיל לבזבז כספים בלתי נגמרים על מאמנים כמו לותר מתיאוס. ולא בטוח שהיה זה מתפקידה של עיריית פ"ת להציל בעונה שעברה את הפועל פ"ת מהפירוק שהיא עברה, או לסייע למכבי פ"ת בבעיות התזרים שהיא סבלה מהן בשנים האחרונות. כדורגל מקצועני לא אמור לחיות על מימון מוניציפלי מנופח. אבל הוא כן צריך לקבל סיוע שיאפשר לו לחיות בקצת יותר כבוד. אחרי הכל, מדובר כאן על לוגיקה כלכלית בסיסית ואינטרס מהותי של ראשי הערים: עם כל הכבוד לכמה משחקים מיורו 2013 - בלי כדורגל מליגת העל, לאורך זמן, המתקנים החדשניים בנתניה ופ"ת יהפכו לפילים לבנים.