המצוק הבריאותי

בשבוע שעבר ליוויתי קרובת משפחה לחדר המיון של בית-חולים גדול במרכז הארץ. זה היה ערב ארוך ומדכדך, ולא רק בגלל המצוקה הבריאותית שהביאה אותנו לשם. כמה שעות של המתנה ודילוג בין תורים, מחלקות ובדיקות, הפגישו אותנו עם היומיום האפור, אפור מאוד, של מערכת הבריאות הציבורית: רופאים מותשים וקצרי-רוח, אנשי צוות שמעבירים את החולים בסרט-נע, קושי מערכתי לאבחן ולהתמודד עם בעייה רפואית שחורגת מהתבניות הנפוצות. בשעת לילה מאוחרת חזרתי הביתה חדור מוטיבציה אחת: לא לחזור לחדר המיון בזמן הקרוב. להיות בריא.

דווקא משום שלא התרחשו באותו ערב בבית-החולים דרמות גדולות, ניתן היה לחוש באוויר את המילה שאולי מאפיינת יותר מכול את מצב מערכת הבריאות: שחיקה. שחיקתם של הרופאים שעובדים שעות רבות מדי ונראים מבוגרים בהרבה מגילם (אחת הרופאות שאלה אותי "מה מזג האוויר בחוץ". היא לא ראתה אור יום יותר מיממה); שחיקתן של האחיות שמספרן ביחס לגודל האוכלוסייה הוא מהנמוכים במערב; שחיקתם של התקציבים המתבטאים, בין השאר, במספר המיטות לנפש.

ואכן, רק לאחרונה פרסם משרד הבריאות דוח המסכם את נתוני 2012 במערכת הבריאות. מהדוח עולה כי מספר המיטות לנפש ממשיך לצנוח: הוא עומד עתה על 1.88 מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת ממוצע של 3.2 מיטות לאלף איש במדינות ה-OECD - 70% יותר.

מה שחמור יותר מהפיגור בכוח-אדם ובמיטות אשפוז לעומת רוב המדינות המפותחות, הוא הנסיגה של מערכת הבריאות הישראלית ביחס לעצמה: ב-2005 היו בישראל 2.09 מיטות אשפוז לאלף נפש. כלומר, מאז חלה שחיקה של 10%. משנת 1988 נשחק מספר המיטות לנפש בשיעור של 30%! אמנם המספר המוחלט של המיטות גדל, אבל הוא רחוק מלהדביק את קצב גידול האוכלוסייה.

כשפוליטיקאים מנפנפים בגאווה בנתוני הצמיחה והגידול של המשק, הם צריכים להסביר איך זה שהשירותים החיוניים שמערכת הבריאות מספקת לאזרחים דווקא מצטמצמים. הזקנה ששוכבת במסדרון היא לא קלישאה וגם לא פרי דמיוננו - היא משלמת את מחיר סדר העדיפויות התקציבי של ממשלות ישראל.

המערכת שבה נחתכים גורלות וחיי אדם

השחיקה במערכת הבריאות לא מתבטאת רק במספר המיטות. חלקה של הממשלה בהוצאה הלאומית על בריאות הלך והצטמצם בקדנציות האחרונות (בין 97' ל-2010 הוא ירד ב-12%). התוצאה המתבקשת היא, שמי שיכול להרשות לעצמו מקבל טיפול יעיל דרך המערכות הפרטיות; ומי שלא, מוצא את עצמו ממתין בתור חודשים לבדיקה חיונית.

פרופ' דב צ'רניחובסקי, מבכירי המומחים בתחום הבריאות, אמר לאחרונה שלמערכת הבריאות הישראלית יש עדיין איכויות רבות, אבל הישגיה נשענים בעיקר על השקעות העבר והם נמצאים בסכנה גדולה אם המדיניות לא תשתנה בהקדם. לפי הגדרתו, ישראל נמצאת על סף מצוק בריאותי.

מי שהוטלה עליה האחריות להרחיק אותנו משפת המצוק היא שרת הבריאות הנכנסת יעל גרמן - אחד המינויים מעוררי האופטימיות בממשלה הנכנסת, אם כי גם (סגן) השר שהיא מחליפה, יעקב ליצמן, היה אחד הראויים והחברתיים בממשלה היוצאת.

השאלה היא, אם גרמן תצליח להביא את התקציבים הדרושים מהאוצר. מצד אחד, מותר לשער שתהיה לה אוזן קשבת אצל שר האוצר החדש; מצד שני, קשה לראות אותה מתעמתת איתו על תקציבים.

העובדה שיש עתיד קיבלה את משרד הבריאות מתיישבת עם הדגל האזרחי שהיא הניפה. מדובר במשרד חשוב מאין כמוהו; וממפלגה ש"באה לשנות", מתבקש שתתחיל לשנות משם, מהמקום שאותו אנו פוגשים בשעות הקשות והמפחידות ביותר, מהמערכת שבה נחתכים גורלות וחיי אדם.

אלא שכדי לשנות את מצב מערכת הבריאות צריך לחולל מהפך בסדרי-עדיפויות לאומיים: רק כך אפשר יהיה לצמצם את הפערים המשמעותיים בתוחלת החיים (תושב רעננה חי בממוצע 8.5 שנים יותר מתושב רהט), ולהקטין את ההוצאה התופחת של משפחה ממוצעת על טיפולים וביטוחים פרטיים.

תמיד כדאי יותר להיות בריא, אך המשימה של גרמן היא לדאוג לכך שלהיות חולה בישראל לא תהיה חוויה כה מדכדכת.