ניתוח מיוחד: המשימות של שר התקשורת הנכנס גלעד ארדן

הצורך בצמצום מספר השרים בממשלה הנוכחית הוליד כמה הרכבי תיקים לא שגרתיים. כך למשל, שר התקשורת, גלעד ארדן, יחזיק גם בתיק ההגנה על העורף. אך לצד הצירוף הלא הגיוני הזה נולד דווקא זיווג אחר - מתבקש אך די נדיר. לראשונה מזה שנים, יחזיק שר התקשורת גם את תיק הממונה על רשות השידור.

המורכבות של השידור הציבורי והחיבה של ראשי הממשלות לכלי התקשורת שבבעלות המדינה, הביאו תמיד את תיק הרשות אל שר ייעודי. בקדנציה האחרונה היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, לאחר שהשר יולי אדלשטיין חש כי אינו יכול לממש בו את רצונותיו.

והנה נעשה צדק היסטורי, והשר שקובע גורלות באשר לערוצים המסחריים יהיה גם מי שיחזיק באחריות באשר לשידור הציבורי.

על פניו, ניתנה לארדן האפשרות לעשות רפורמות מקיפות מספיק בכדי להקיף את כל שוק התוכן בישראל. מה שנותר הוא לקוות שהוא יהיה אמיץ דיו, ושמלמעלה יאפשרו לו לעבוד.

רשות תקשורת

חוק מיזוג מועצת הכבלים והלוויין עם הרשות השנייה כבר עומד מוכן, פרי עבודת צוותו של משה כחלון. השר היוצא קיווה בתחילת הקדנציה שלו שעם עזיבתו יבוטל המשרד כליל. אך כחלון לא היה חופשי לחלוטין להגשים את כל שאיפותיו, והחוק שנוצר הוא הטוב ביותר שיכול היה להשיג.

החוק הוא צודק, שכן בבסיסו ההנחה שלא ייתכן שגופים רגולטוריים שונים יפקחו בכללים נפרדים על שחקני שוק הטלוויזיה, שקשורים אלה באלה.

לפחות שתי דוגמאות קיבלנו לכך בתקופה האחרונה. האחת עם שידור גמר "אייל גולן קורא לך" בערוץ 2, השנייה עם שידור באיכות HD של גמר "The Voice" באפיק ייעודי נוסף. בשני המקרים הרשות השנייה פסקה דבר אחד, ואילו מועצת הכבלים פסקה אחרת.

עם ההתפתחות הטכנולוגית וריבוי התחרות, יתרבו הסוגיות שידרשו התערבות של שני גופים נפרדים בתוך שוק תקשורת די קטן, ויש צורך לשים סוף לאבסורד הזה.

הפגם העיקרי בחוק הזה, כפי שהוא היום, הוא העובדה שהמועצה העליונה שתקום תשב בתוך משרד התקשורת ומנהלה יהיה עובד המשרד. מינוי של פקיד ממשלתי הכפוף לשר, שאמור לאשר תקציבים של חברות חדשות, אומר דברים רעים מאוד על הדמוקרטיה שלנו. על ארדן לקחת את החוק הזה קדימה ולעודד רשות תקשורת.

ואם כבר רשות תקשורת, אז איזו הזדמנות פז ניתנה לארדן כעת כשגם תיק רשות השידור מונח על שולחנו. ההיגיון מחייב את הכנסת רשות השידור אף היא (ולמה לא החינוכית וגלי צה"ל?) אל הרשות וקיפול המליאה המתקוטטת שלה, אל תוך דירקטוריון מרוכז ויעיל שיתגבש.

שוק הטלוויזיה המסחרית

אחד היתרונות בקשר הרגולטורי בין רשות השידור ובין הטלוויזיה המסחרית הוא במחויבויות. בעוד הזכייניות קשת, רשת וישראל 10 נאלצות להוציא עשרות מיליוני שקלים בסוגה עילית ונמדדות על-פי דקה ואגורה, איש לא באמת דואג שהשידור הציבורי יעשה זאת.

בשוק נורמלי היה ערוץ 1 צריך לקחת על עצמו את כל האילוצים האלה, או לפחות את מרביתם, והערוצים עם הפרסומות היו יכולים להתפנות לעיסוקיהם העיקריים - לבדר ולעשות כסף.

אך נושא המחויבויות הוא לא הבעיה העיקרית של הזכייניות. רק באחרונה קיבל ערוץ 10 הארכה לזיכיונו, אחרי שהוא ועובדיו הושפלו עד עפר כשנדרשו לחזר אחרי ועדות הכנסת כדי לבקש חיים. הערוץ ניצל, אבל הסיבות שהביאו אותו למצבו הקשה לא טופלו. תנודות השוק ונדנדת תקציבי הפרסום אינם מאפשרים לשני הערוצים הקיימים היום למקסם את יכולתם להרוויח מההצלחה.

יש תמימות דעים - במשרד המשפטים, במשרד התקשורת, ברשות השנייה ובקרב המשדרים עצמם - שיש צורך ברפורמה מקיפה בשוק השידורים בישראל, מעמיקה יותר ואף מתקנת את רפורמת הרישיונות שעשה כחלון.

צריך להגביל את מספר בעלי הרישיון, לאפשר לגופים הקיימים בשוק לעבור לרישיון בהצלחה ולהישאר בתמונה ולייצר בעבורם מקורות הכנסה חדשים. צריך לבחון את כל המעמסות הכלכליות שמופעלות על גופי השידור, לבחון את עמלות הפרסום ולא לפחד לשנות את החוקים הקשורים לבעלויות בגופי תקשורת.

הרפורמה ברשות השידור

ארדן צריך להגיע להכרה ברורה עם כניסתו לתפקיד - רפורמה ברשות השידור לא תהיה. כבר שנים דנים, חותמים על עוד הסכמה והולכים שני צעדים אחורה.

רשות השידור, כפי שהיא היום, לא יכולה להמשיך ולהתקיים. לא רק בגלל שרוב הציבור מרגיש שהוא לא מקבל תמורה לאגרה, אלא בעיקר בגלל שהיא בנויה ממערכת ביורוקרטית פנימית לא יעילה, אכזרית ומאותגרת בכל הקשור למינהל תקין.

לחוק הרשות החדש שחוקק, ואמור לשנות את מבנה הרשות, אין תוקף כל עוד לא נחתמו כל הסכמי הרפורמה, וכל עוד הגוף הזה תלוי בפוליטיקאים - גם מהרפורמה לא ייצא כלום.

הצעד האמיץ ביותר שאפשר לעשות הוא לסגור ולפתוח מחדש. מהלך אמיץ לא פחות יכול להיות שינוי מבני משמעותי, מצומצם ורזה הרבה יותר, שמקורות ההכנסה שלו ישלבו אלמנטים שאינם רק תשלום האגרה, כמו פרסום למשל.

אם השר החדש לא יטפל מיידית ברשות השידור, הוא עשוי למצוא את העיסוק בה תובעני ומתיש יותר מכל תיקיו האחרים. וכשמדובר בהגנת העורף, זה קצת מדאיג.

יש פה גם אינטרנט

העיסוק ברשות השידור או רשות שנייה הוא ארכאי. הכוחות הפועלים היום בשוק התקשורת המקומי אימתניים וחזקים הרבה יותר. אתרי אינטרנט הולכים ותופסים מקומות מרכזיים בשיח הציבורי ובמלחמה על תשומת-לבו של צרכן התוכן הישראלי. זה לא רק החדשות של וואלה, ynet או מאקו - זה גם גוגל ופייסבוק והטלוויזיות החכמות שכבר ממש כאן.

עד לרגע זה מתנהלים המחוקקים כאילו האיומים האלה לא קיימים. מדברים על הארכת זיכיון שם והעברת מחויבויות פה, ובינתיים התשתיות משתפרות, והתוכן הלא מפוקח והלא מוסדר גונב את הלקוחות.

אסור בשום פנים ואופן להתערב או להשית רגולציה על תשתיות האינטרנט. אבל חשוב לבדוק מה ההשלכות של היעדר הרגולציה שם, על הרגולציה הקיימת פה.

לא מן הנמנע כי כבר בכהונתו של ארדן ייפגשו המסכים, ולכן יש לקבל החלטות על היחס של הממשלה לתוכן ולמי שמייצרים אותו.

מעבר לזה, מהפכת האינטרנט והנגשתו היא המהפכה החברתית הגדולה ביותר שאפשר לעשות במשרד הזה.

ההכרה בשוק היצוא

משרד התמ"ת היה היחיד עד כה שהייתה לו נגיעה בשוק יצוא התוכן לחו"ל. במשרד התקשורת חייבים להתעורר ולהבחין שיש תעשייה אדירה שיוצאת מישראל החוצה, והיא נמצאת בחיתוליה. אם המדינה תדע למסד את יצוא הפורמטים לחו"ל ולתמוך בתעשייה הזו, היא תוכל להכניס עשרות מיליוני דולרים למדינה ואף לגזור מזה קופון.

אחת הדרכים לעשות זאת, פרט להקמת חממות, לעודד יוצרים ולהקים קרנות, היא להכיר בשוק ההפקה הישראלי. בדיאלוג בין הגופים המשדרים ובין המדינה הולכים לאיבוד הגופים המפיקים. מדינות שונות בעולם שחוקקו חוקים שהעניקו למפיקים יותר זכויות על יצירתם, הביאו לזינוק אדיר ביצירה המקורית. הגיע הזמן לשקול זאת כאן.

תקשורת חופשית

הטלטלות הפוקדות את שוק העיתונות המודפסת המקומית פסחו על משרדי הממשלה. כוחות השוק, הטכנולוגיה והתחרות הגוברת נתנו אותותיהם כמעט על כל גופי הפרינט במדינה. בממשלה הגיבו באדישות.

התערבות של השר הטרי לטובת גופים עיתונאים ותיקים וחשובים אינה חטא, כי אם תרומה לפלורליזם ולדמוקרטיה. התרה של מגבלות חוקיות על בעלי העיתונים (כן, שוב), ועידוד צריכת אקטואליה ועיתונות בקרב הציבור בתשלום, הם מהלכים לגיטימיים במדינה שרואה חשיבות בתקשורת חופשית.

אחרית דבר

השר ארדן מכיר היטב את שוק התקשורת. לא רק כי הוא אחד השרים המוזמנים ביותר לאולפנים, אלא בעיקר בזכות חוויותיו בוועדת הכלכלה. זכורה במיוחד ההצבעה שלו ב-2009 נגד מתן ארכה לערוץ 10 וקביעתו כי "אם לא שילמו, צריך לקחת הזיכיון".

כחלון הפך את משרד התקשורת לצרכני. למרות שלדאוג לכיסו של האזרח זה חשוב וטוב לכותרות, זו לא בהכרת משימתו העיקרית של המשרד. תיק התקשורת אמור לדאוג בעיקר לריבוי דעות, לתקשורת חופשית ולפתיחת הזדמנויות, בין אם בתחומי התשתיות ובין אם בעולם המדיה.

ארדן ידוע בזכות יושרה, פקידותית כמעט, שמוליכה אותו לעשות את מה שהחוק היבש דורש. תכונה זו חשובה מאוד במשרד התקשורת, במיוחד לאור ההתמודדות עם בעלי הון. אך חשוב עוד יותר - וזאת הוכיח כחלון - להיות רפורמטור שלא יהסס להשאיר דבר כפי שהוא, כולל את משרדו שלו.