והיית אך שמח
שיעורים שלמדתי מקבצן בקרנבל בברזיל איך לשמוח, ומאינדיאני זקן שלימד אותי ללכת בגשם ולשתוק
הקבצן הזקן וחסר השיניים קיפץ ורקד על רגל אחת תוך שהוא נשען על קב, שנייה פשוט לא הייתה לו. הבטתי בו שעה ארוכה ולא ראיתי את הקב, ולא ראיתי את הרגל החסרה, ולא ראיתי את בלויי הסחבות, ולא ראיתי את הפה הריק. ראיתי רק את הנהרה שהייתה שפוכה על פניו כאילו הוא המאושר באדם. הוא לא היה צריך להסתכל במראה כדי לדעת זאת, הוא לא היה צריך להסתכל במצב חשבון הבנק, הוא לא היה צריך להסתכל על תלוש המשכורת. הוא פשוט הסתכל על האושר וראה אותו בלובן של העיניים. הקשישון ידע לשמוח בחלקו הרבה יותר ממני, אפילו שיש לי מראה בחדרי במלון ויש לי חשבון בנק ויש לי תלוש משכורת, ויש לי למרבה המזל גם שתי רגליים.
וככה הסתכלתי והסתכלתי בו, והבנתי את כל הפילוסופיה על רגל אחת, רגלו האחת של הנכה שרקד עד דלא ידע בקרנבל של אולינדה, אחד הקרנבלים הכי נחמדים בברזיל, והיה גם מוכן להמשיך לרקוד ככה עוד כמה שנים אלמלא הקרנבל הזה הסתיים אחרי חמישה ימים. למה האדם המערבי הממוצע לא יודע לשמוח ככה, ואילו הלטיני הדפוק והזרוק כן? מה חסר לי שאני לא שמח בחלקי כמוהו?
פגשתי אותו גם בימים הבאים של הקרנבל, ואט-אט הוא לימד אותי בקורס מזורז איך לשמוח, פשוט מתוך צפייה בו, והדביק אותי בשמחה שלו. התחלתי לשכוח את כל מה שרציתי לשכוח, ולא לזכור את כל מה שלא רציתי לזכור, והפסקתי לעשות חישובים והתחשבנויות, ורק ניסיתי לשמוח כפי שרציתי תמיד לשמוח. הייתה לי הארה, וההארה הזאת הייתה הפנים המאירות של הקשיש, וההתגלות הייתה הקשיש שידע לשמוח פשוט כי אין שום דבר אחר לעשות, וזהו כמובן גם הדבר הכי טוב לעשות.
ממש כאן, קרוב
לכמה מרגעי ההתגלות המכוננים שהיו לי בחיים הגעתי דווקא בזכות קשישונים קמוטים כאלה, ששימשו לי מעין מראה הפוכה של עצמי, אדם צעיר למדי שחושב שכל החיים לפניו, אבל הוא לא מבין שהוא לא הולך לשום מקום כי תעה בדרך. אולי משום כך מערביים לא מעטים מחפשים את דרכם ביבשות אחרות, בתרבויות רחוקות. הם רוצים להתרחק מארצם, כדי להתקרב לעצמם, אבל האם זה בלתי אפשרי בארצך שלך?
והנה עוד רגע כזה, בזכות קשיש אינדיאני אחד, שלימד אותי לאהוב את הטבע, ולשתוק. "אקיסיטו, אקיסיטו" (אקיסיטו זו צורת הקטנה של כאן, ובמקרה זה גם במשמעות של קרוב מאוד, ממש כאן), השיב לי הנהג של האוטובוס המקרטע, כששאלתי אותו אם התחנה שהמליץ לי לרדת בה קרובה לאכסניה ההררית שאני מחפש.
האוטובוס הסתלק והטיח בפרצופי עננת עשן מהמפלט, שהיממה אותי אף יותר מאגרוף מוחץ. לא ראיתי את האכסניה, אז התחלתי לצעוד בדרך העפר לשום מקום. הייתי חייב להגיע לאן שהוא. קיוויתי שאראה את האכסניה מעבר לפינה, מעבר לעיקול, או מעבר להר. היא הרי חייבת להיות היכן שהוא, כך אמר הנהג, כך אמרו אלה שהמליצו. הרי לא ייתכן שכולם טועים.
מסביב ראיתי רק הרים, וגם נחש דרוס שהנשל שלו היה מונח על אם הדרך כמו אות אזהרה.
לא יכולתי להשיל את עורי מהר כל-כך כמו הנחש. מן העיר באתי ואל העיר אשוב, אלה החיים היחידים שהכרתי, חיים אורבניים שעשן מפלטיהם נדבק לך לעור, חודר לתודעה וחונק את הנשמה. משום כך רציתי לנסוע לאכסניה הזאת, אולי לנוח שם כמה ימים, כמה שבועות, כמה חודשים, כמה שנים. לא ידעתי כמה זמן, מכיוון שרציתי לאבד את תודעת הזמן.
צעדתי כבר כמה דקות. החל לרדת גשם, מהגשמים האלה שהופכים את הכול לעיסת בוץ. מטרייה לא הייתה לי, וגם לא היכן להסתתר. הייתי רטוב כולי ומבוהל, ולרגע, מתוך ייאוש, רציתי להישכב על דרך העפר, ושהאוטובוס הבא שיעבור שם ידרוס אותי כמו שדרס את הנחש שהתפתל שם לפניי על גחונו.
אינני יודע כמה זמן חלף עליי ככה, עד שצץ לפתע מולי אינדיאני קשיש שפניו כמו עלו מאוב. אין לי מושג מנין הוא צץ, אם מימין הדרך או משמאלה, ואולי הוא ירד אליי מן ההרים. קפצתי עליו כעל מושיע ושאלתי אותו אם הוא יודע היכן האכסניה ואם היא קרובה אל אם הדרך.
"אקיסיטו, אקיסיטו," השיב האינדיאני הקשיש, וסימן לי לצעוד אחריו.
לקרוא את ההר
הקשיש האינדיאני היה כמעט כפול ממני בגילו, אבל צעדו היה נמרץ ורב און, זקן שיישאר כבר צעיר לנצח. המשכנו עוד כמה פיתולים ועוד כמה הרים, ואף אכסניה לא נראתה באופק.
"עוד רחוק?", שאלתי כשהגשם התחזק.
"אקיסיטו, אקיסיטו", חייך האינדיאני, והחיוך שלו כמו אמר לי: תמשיך פשוט ללכת, לא צריך לשאול כל-כך הרבה שאלות, לא צריך למדוד מרחקים, לא צריך למדוד זמנים. פשוט ללכת וללכת.
פתאום היה לי רגע של התגלות והבנתי את כל הפילוסופיה האינדיאנית על רגל אחת: "אקיסיטו", כאן, זה רחוק, ו"לחוס" זה קרוב. הכול הפוך ומהופך, "כאן" זה "שם" ו"שם" זה "כאן", ואם אני רוצה להתאים את עצמי לקרוב, עליי להגיע רחוק, ואם אני רוצה להגיע רחוק, עליי להרגיש קרוב אל הקשיש הזה, שצועד לצדי כבר שעה ארוכה כאילו שני הלבבות שלנו פועמים בצוותא.
הוא לא ניסה כלל לפנות אליי בדברים, אבל הרגשתי שהוא חכם יותר מחכם הזן הכי חכם בעולם, והוא קרוב אליי יותר מכל אדם אחר על-פני הפלנטה, ואני יכול לא רק לבטוח בו וללכת יחד איתו אלא גם לשתוק יחד איתו, ולהרגיש מה שפנחס שדה כינה ב"החיים כמשל" כ"שתיקת האדמה".
במקום לחשב לוחות זמנים, ניסיתי לספר לעצמי את הסיפור של ההרים ושל הטבע. תמיד לימדו אותי לקרוא ספרים, ועכשיו החיוך של הקשיש ניסה ללמד אותי לקרוא את הטבע, לקרוא את ההר, כפי שאני קורא בספר.
הבטתי סביב על הנחל השוצף, ועל ההרים השגיאים שפסגותיהם נעלמו מבעד לעננים. דרך העפר הייתה צבועה בבוץ חום-אדמדם, הטבע בירוק, השמיים בכחול כהה של הגשם ובכחול בהיר של קרני השמש הראשונות שבצבצו מחדש מבין ההרים. הדרך שבה צעדנו נראתה כמו התפר שמחבר בין הכול: בין הצבעים ובין ההרים, בין האדמה ובין כל המקומות שמהם אני מגיע והמקומות שאליהם עוד אגיע.
"אקיסיטו, אקיסיטו", הניד הקשיש האינדיאני בראשו, ואני שמעתי את הדרך מזמזמת "אקיסיטו אקיסיטו", וגם את הנחל הומה כמו שיר ערש "אקיסיטו אקיסיטו", ונמלאתי שמחה פנימית שעלתה על גדותיה כמו הנחל.
מי יודע כמה עשרות סיבובים כבר עברנו. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי מן הגשם, נעליי הוכתמו בבוץ, לא ידעתי אם האכסניה הזאת בכלל קיימת, אבל המשכתי ללכת והרגשתי כמו עולה רגל הרוצה להגיע למקדש נשגב מכפי יכולתו.
מכונית מקרית חלפה על פנינו. "גרינגו, לאן אתה רוצה להגיע במבול הזה?", שאל הנהג.
"אקיסיטו, אקיסיטו", השבתי.
"אני אקח אותך, בוא תעלה," הציע הנהג.
"אקיסיטו, אקיסיטו", חזרתי ואמרתי והודיתי לו בניד ראש.
נשארתי עם האינדיאני. המכונית המשיכה לנסוע הלאה, תוך שהיא מתיזה כתמי בוץ על מכנסיי. אבל למי אכפת. ממילא הרגשתי קרוב, הכי קרוב שאפשר, לעצמי.
מים מתחת לגשר
שיט משפחתי בגונדולה וארנק אבוד בונציה לימדו אותי שיעור איך עובדים החיים באמת
התגלות אמיתית אף פעם לא שואלת אותך מתי והיכן להתרחש. היא אוהבת לצוץ במקומות מפתיעים, ברגעים הכי פחות צפויים. לא שאי-אפשר לחוות התגלויות בתוך מונית שירות ברחוב הראשי של נס ציונה. ודאי שאפשר. אבל הרבה יותר חגיגי (מבלי לגרוע מכבודה של נס ציונה), להיווכח פתאום בנוכחותה של השכינה באמצע שיט נינוח בגונדולה ונציאנית.
להתגלות שלי לא היו רמזים מקדימים. הבכור ביקש טיול משפחתי לאיטליה כמתנת בר מצווה, וציין שני חלומות שהוא מעוניין "לעשות עליהם וי": משחק כדורגל של מילאן במגרש הביתי שלה, ושיט בגונדולה בתעלות ונציה. וכך, ביום חם במיוחד בחודש אפריל, מצאנו את עצמנו משוטטים בסמטאות העיר הציורית המקסימה (שהייתה צפופה ועמוסת תיירים באופן כמעט בלתי נסבל).
יחד עם כל תיירי העולם, עמדנו בתורים הארוכים לפני הבזיליקה של סן מרקו, נחושים להפגיש את שני ילדינו עם הפסיפסים המוזהבים, ועלינו עד לראש מגדל הפעמונים - הקמפנילה - כדי להתרשם מהנוף עוצר הנשימה ומפעמון המתכת האימתני, מופת של יציקה מעוטרת, שב**דיוק מושלם הקפיץ אותנו ממקומנו והרעיד את העיר כולה בדנדוני אימים (שנמשכו נצח).
משם המשכנו אל גדת הנהר, מתפעלים בדרך מארמון הדוג'ים ועטים על הגונדולייר הראשון שפגשנו, בתלבושת האחידה האופיינית (חולצת פסים, כובע קש, מטפחת סביב הצוואר). דייגו - כך הציג את עצמו - סיכם איתנו ביעילות מחויכת על מחיר מופקע, המליץ לנו על "טרטוריה אלה ריבייטה", מקום שבו "כל הגונדוליירים אוכלים צהריים", ובשעה המוסכמת עזר לנו באלגנטיות לקפץ לתוך הסירה השחורה והמוארכת שלו ("בעצם, היא של אבא שלי; זה עסק משפחתי"), והתחיל להשיט אותנו במרץ, תוך שהוא מסביר במיומנות באיזה בית הלחין ויוואלדי את יצירותיו, מנין יצא קולומבוס למסעותיו ואיפה בדיוק ניהל קזנובה את ענייניו.
מתחת לגשר האנחות הודיע לנו בדרמטיות שיש כאן "קיס טרדישן" (מנהג מסורתי שמבטיח אהבת נצח ומזל טוב למי שמתנשק תחת הגשר), והילדים צהלו "קיס טרדישן! קיס טרדישן!" בזמן שאבא שלהם ואני מילאנו אחר מצוות המקום. זייפנו בארבעה קולות את הקטע שזכרנו מתוך "ארבע העונות" (דייגו, לצערנו, סירב לזמ*ר, בטענה ש"היו לי יפנים לפניכם, הם גמרו אותי") ואחרי חצי שעה של שיט נינוח בתעלות ירדנו מהסירה ונפרדנו ממנו כחברים ותיקים. אפילו החלפנו איתו כרטיסי ביקור, נאמנים למדיניות הישראלית של "נהנית? ספר לחבריך".
יש לכם חשודים?
בסופו של יום מיהרנו לתחנת הרכבת, ובתוך שעתיים הגענו למלון, הסמוך לאגם גארדה. בשמונה בערב כבר היינו שרועים, מעולפים, על מיטותינו צחורות הסדינים. למחרת בבוקר, בעודנו מתכוננים לצאת לכיוון ורונה (כדי לספוג קצת רומיאו ויוליה בדרך למשחק המובטח של מילאן נגד סמפדוריה באצטדיון סן סירו במילאנו) גיליתי, לתדהמתי, שהארנק שלי נעלם, על הכסף המזומן ועל התעודות שהיו בתוכו. אחרי חיפוש אינטנסיבי (זכרתי בוודאות שהוא היה איתי, בכיס הג'ינס, בזמן השיט) וביקור מתסכל במיוחד בתחנת המשטרה המקומית (השוטרים, אחרי שעתיים של גמגומים באנגלית, הואילו לצייד אותי בטופס תלונה מיותר לחלוטין, שבו ציינו מפורשות ש"אין לי חשודים") - הרמנו ידיים. ידענו שאין סיכוי לראות אותו שוב.
אמנם לא היו לנו "חשודים", אבל אשקר אם אומר שלא התגנבה למוחי המחשבה שהגונדולייר השרמנטי אמנם ארגן לנו חוויה משפחתית למזכרת, אבל גם שימח את עצמו במזכרת ישראלית משלו. המשכנו בטיול כמתוכנן, כשעננה קלה מעיבה על מצב הרוח. בכל זאת, זו לא חוויית תיירים שקיווינו "לסמן עליה וי", והיו לי כמה מזימות שופינג צנועות לממש עם השטרות שהיו בארנק ההוא.
שבוע מאוחר יותר, במלון אחר בעיירה בטוסקנה, בדקתי מיילים במחשב הנייד, כשפתאום צצה מולי הודעה קצרה מכתובת לא מוכרת: "שלום, אני דייגו, גונדולייר מונציה. היום, כשניקיתי את הגונדולה שלי מצאתי את הארנק שלך עם כרטיס האשראי, רישיון הנהיגה והכסף, בפינה נסתרת של הסירה. מצפוני לא ייתן לי לקחת את הדברים שלך, כי אני משתייך לעדי יהוה. הודיעי לי איך אוכל להחזיר לך את האבידה. תודה".
לקול שירת המלאכים שדימיתי לשמוע (כנהוג ברגעים שבהם הטוב האנושי מפציע במלוא הדרו), הקלדתי בהתרגשות - לא בלי רגשות אשמה על החשד המנקר ההוא: "דייגו היקר, תודה רבה לך! אתה אדם נפלא! אנא ממך, שלח לי את הארנק בדואר אקספרס למלון ברומא (כאן נתתי את הכתובת המדויקת של המלון האחרון שאליו עמדנו להגיע) ושלם עבור המשלוח בכסף המזומן שלי. זו תהיה המתנה הנפלאה ביותר שאוכל לקבל לכבוד חג הפסח(א). אנחנו בטוסקנה כרגע, אבל נגיע לרומא בעוד יומיים ומשם נטוס בחזרה הביתה. תודה רבה לך!", כתבתי שוב, מדגישה את התרגשותי באותיות מושחרות בגודל אימתני, והוספתי גם God bless you!"".
חבילה מהיזראלי מוסד
בחלוף יומיים, פקיד הקבלה במלון ברומא קיבל את פנינו בחיוך מסתורי והגיש לי חבילה תפוחה באופן חשוד. "מיסיס דגן", אמר, מרוצה מעצמו, "נראה לי שקיבלת חבילה מהאיזראלי מוסד". בין שכבות העיתונים, שנועדו להסוות את העובדה שמדובר בארנק צמוק של תיירת, המתינה לי האבידה כשהיא בריאה ושלמה - מבלי שנלקחה מתכולתה אפילו פרוטה. דייגו, הגונדולייר הוונציאני האבירי והמוסרי שלי, שילם מכיסו את הוצאות משלוח האקספרס, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה והכרת תודה.
עם שובנו לארץ, מיהרתי לרכוש ספר נאה של תצלומי ירושלים, חמסה אחת גדולה (לבית) ועוד אחת קטנה יותר (לגונדולה), ועטפתי הכול היטב כדי לשלוח לונציה. אחרי הכול, כשהטוב האנושי מתגלה אליך ברוב חסד, אי-אפשר להשיב את פניו ריקם, נכון? ובכן, מתברר שאפשר גם אפשר. קרה מה שקרה, החבילה הונחה היכן שהונחה, נשכחה בין המדפים בחדר העבודה, ומעולם לא נשלחה בדואר אקספרס לאיטליה. אבוי לי.
חלפה שנה ועוד קצת, ובמאי האחרון יצא לי שוב להגיע לונציה, הפעם לבדי, לצורך הכנת כתבה. קיבלתי הזדמנות שנייה. אחרי התאקלמות קצרה הוצאתי בזהירות את המתנות מהמזוודה, ומיהרתי אל כיכר סן מרקו. את תחנת הגונדוליירים אי-אפשר היה לפספס: כעשרים בחורים בחולצות פסים ובכובעי קש ישבו ברחבה ופטפטו בקול גדול.
ניגשתי לסדרן והגשתי לו את כרטיס הביקור הקמוט ששמרתי (טיפ: לשאול סדרן בתחנת גונדולות "סליחה, מי זה דייגו?" היא טקטיקה יעילה בערך כמו לחפש את "משה" או "דוד" ביום עמוס במיוחד בתחנת מוניות השקם. ובכל זאת, הצביע הסדרן על עורפו השזוף של אחד הבחורים ואמר, "דייגו? בטח, הנה. הוא יושב שם").
ניגשתי והצגתי את עצמי, נבוכה. הוא הביט בי, מבולבל לרגע, ואז אורו עיניו וידעתי שזיהה. הרעפתי עליו שלל ברכות והתנצלויות ("אתה איש טוב, תודה לך, בזכותך אני מאמינה שאנשים הם טובים, סליחה שלקח לי כל-כך הרבה זמן") והגשתי לו את התשורות. רצה הגורל, והפסקת הצהריים זימנה לנו קהל גדול במיוחד של גונדוליירים, שפרגנו לקולגה שלהם שתיירת נרגשת מתנפלת עליו באמצע הסנדוויץ'.
בתמונה היחידה שתיעדה את המפגש המרגש אני נראית מחויכת מאוזן לאוזן, כיאה למי שפגשה את מיטיבה וזכתה להודות לו, ואילו דייגו סמוק עד תנוכי אוזניו. ממבוכה? משמחה? לעולם לא אדע. דבר אחד ברור לי: הנשיקה המסורתית תחת גשר האנחות הונציאני אכן הוסיפה לי קורטוב של מזל והפגישה אותי עם טוב לב, עם יושר אנושי פשוט ועם תזכורת נעימה על טיבם של בני האדם. פתגם בודהיסטי ידוע אומר ש"כשהתלמיד מוכן - המורה מופיע". ולפעמים, כך למדתי, הוא אפילו חובש כובע קש.
מבחן האמת
כדי למצוא את האשם, היה עלינו לפנות למקדש בכפר קטן בהימלאיה, כדי שהאל יפסוק את דברו
היה זה אחד הטיולים היותר קשים שהדרכתי אי-פעם. מסע להימליה ההודית בתנאי מזג אוויר קשים, עם תקלות טכניות, והגרוע מכול - תוך כדי ירידה במעבר הרים אל העמק שלמטה, דויד, אחד המטיילים, חש ברע. הקבוצה התקדמה במורד, ואני נשארתי איתו מאחור. ואז קרה הנורא באמת - דויד, אדם יקר ואחד ממטייליי האהובים ביותר, נפטר במפתיע, על ההר. מי העלה על דעתו שכך תסתיים ההליכה הקצרה.
יחד עם הנהגים הורדתי את גופתו מההר, וטיפלתי בסידורים הנדרשים. בין היתר, הסרתי מדויד את כל חפצי הערך. היה לי ברור שבהודו כמו בהודו; לא כדאי להשאיר חפצי ערך ללא השגחה.
אין מילים לתאר את שהרגשתי כשהסרתי מידו את השעון ואת טבעת הנישואין, שסירבה להיפרד מהאצבע. הוצאתי מהכיסים את הארנק ואת הטלפון הסלולרי, והסרתי את חגורת הכסף. את הארנק ואת המכשיר הסלולרי עמדתי למסור לנילי אשתו, שחיכתה למטה עם יתר חברי הקבוצה, אך את יתר החפצים, שממש חבקו את גופו, ארזתי בתיק הגב של דויד, שלקחתי אליי כשהוא התחיל להרגיש ברע, ומסרתי אותו לנהג שלי, שהכניס אותו לרכבו.
עדיין היה הרבה מה לעשות: לבשר את הבשורה המרה לנילי ולתמוך בה ובקבוצה שחוותה את האובדן; לנסוע לעיירה נידחת במרחק של כשישים קילומטרים כדי להוציא תעודת פטירה בבית החולים המקומי ולדאוג להצהרה משטרתית שאין מדובר ברצח (אירוע הזוי ומגוחך לכשעצמו, שאילולא היה כה כואב, יכול היה להיראות כמו בדיחה).
נילי נערכה לקראת הימים שנותרו לה בהודו בתושייה ובאצילות רוח בלתי נתפסות לאור המצב.
במסגרת ההתארגנות היא חיפשה את חגורת הכסף במקום שבו אמרתי לה שהנחתי אותה. היא לא הייתה שם. הייתי המום. אשר יגורתי בא לי, אבל איך? היכיתי על חטא על כך שלא מסרתי לה מיד את כל החפצים; מצד שני - במשך כל השנים שאני מדריך טיולים בהודו, רכושם של המטיילים תמיד היה בטוח ושמור בג'יפים.
הנהג שלו מסרתי את התיק עם חפציו של דויד הסיע את נילי בלוויית המדריך המקומי אל בירת המחוז, בדרך הארוכה ארצה. גופתו של דויד הוסעה ברכב אחר, שאותו שכרתי במקום, ושבתי אל המקום שבו המתינה הקבוצה, להמשך ההדרכה. המדריך והנהג היו עתידים לחבור אל הקבוצה רק כעבור חמישה ימים.
האל שלא ניתן לשקר לו
גניבת הכסף לא נתנה לי מנוח. במהלך אותם ימים הודעתי לסוכן המקומי, למדריך המקומי, לנהגים ולמנהל המאהל שבו לנו שלא אשקוט עד שהכסף יוחזר לנילי. יש שתי דרכים, הבהרתי. האחת - שיוחזר אליי ללא התערבות גורם חיצוני, בהבטחה שהנושא ייסגר בשקט, בלי לערב את המשטרה; השנייה - שאעשה הכול כדי להשיג את הכסף, גם אם הדבר יצריך לשוב צפונה עם חוקרים מדלהי. הבהרתי שהדבר יגרום אי-נעימות גדולה מאוד לכל הנוגעים בדבר.
כעבור יומיים, שבהם כולם הרגישו מואשמים באופן אישי, הודיע לי אחד הנהגים מפורשות שהוא בטוח שהנהג שלו מסרתי את התיק הוא הנהג שגנב את הכסף. "איך אתה יודע?", שאלתי. "אולי זה אחד הכפריים?". סירבתי להאמין שאחד הנהגים גנב את הכסף, אף שכל העדויות הצביעו על כך: התיק נמצא ברכב וכל רוכסניו סגורים. מי שגנב את הכסף ידע בדיוק מה לחפש והיה לו די זמן לגשת לרכב, לפתוח את התיק, לקחת את מה שלקח ולסגור אותו.
"אני משוכנע!", הצהיר הנהג, "כשנשוב ונפגוש אותו, נערוך טקס במקדש שיוכיח זאת". דרכנו התארכה עד מאוד. נקלענו לסופת שלג שבה נחסמו כל הדרכים, ובהמשך חווינו מפולות קרקע מבעיתות ושיטפונות קשים. אין ספק שאיתני הטבע התגלו במסע זה במלוא עוצמתם אל מול קטנות האדם וארעיותו.
הג'יפ חזר. הגיעה השעה לבירורים. חברי הקבוצה פרשו לחדריהם למקלחת שלפני ארוחת הערב, ואני יצאתי יחד עם המדריך המקומי ועם ארבעת הנהגים אל המקדש לביצוע הטקס. התברר שאיש מהם מעולם לא פקד בעבר את המקדש הזה.
"למה בחרתם דווקא אותו?", שאלתי.
"זה אל חזק במיוחד. לא ניתן לשקר לו ולהוליך אותו שולל", הם הסבירו.
בגשם שוטף נסענו אל כפר סמוך. לא היה קל למצוא אותו, אבל אחרי הרבה תעיות בסמטאות תלולות ובוציות והכוונות של בני הכפר, הגענו אל בית מסורתי עתיק. בקומת הקרקע הייתה דלת עץ כבדה ונעולה, משקופה מעוטר בתגליפים ומעליה גולגולות של איילים ושל יעלים, עדות לכך שזהו מקדש. ממרומי הקומה השלישית של המבנה, שגם שימש כבית מגורים, הציצה ילדה, שלבקשתנו מיהרה לקרוא לאביה, הכוהן. בינתיים העריב היום וחושך מלא השתרר על העמק. קילוחי הגשם לא פסקו.
במשך שעה ארוכה הסבירו הנהגים והמדריך לכוהן את טעם בואנו אליו - להסתייע באל שאותו הוא מייצג כדי למצוא את האשם. הכוהן שמר על ארשת פנים שלווה לחלוטין, והבהיר שזהו מקרה קל ופשוט, שהאל שלו יוכל לפתור ללא ספק. התלווינו אל הכוהן פנימה. חלצנו נעליים וטיפסנו בסולמות עץ לחדר קטן, נמוך תקרה, שרצפתו מכוסה בתערובת זבל פרות יבשה משוטחת בקפידה. שם נמצא קודש-הקודשים.
שלושת כדורי הסוד
התיישבנו על הרצפה מול ארון עץ מהודר וסביב גומחה שקועה שנועדה להבערת אש. אחת מבנות הכוהן הופיעה, ובידה מלוא החופן זבל פרות מהביל. היא הניחה אותו ברוב חשיבות לפני אביה. הכוהן נטל מעט מזבל הפרות, וגלל ממנו שלושה כדורים. בתוך כדור אחד הניח פרח, בתוך השני עשב ובשלישי לא הניח דבר.*עתה פנה אלינו והסביר שכדור אחד נועד לייצג את הצוות המקומי, השני את בני הכפר שסייעו לנו בנשיאת הגופה, והשלישי - כוח עלום. הכדורים הונחו בכד נחושת מלא מים, וצפו בו. הנהג החשוד דלה אחד מהם. על-פי ממצאי האל, בתיווך הכוהן, התברר שלגניבה שותפים אחד הנהגים ואחד מבני הכפר. עתה נותר רק לברר מי מהצוות הוא האשם.
לשם השלמת הטקס, שבנו אל הקומה הראשונה וניצבנו לפני ההיכל הקטן שבחזית המבנה. בזה אחר זה נשבענו לפני דלת העץ המוגפת שאין לנו יד בגניבה, ושאנו נקיים מחטא. את השבועה חתם כל אחד מאיתנו בהשתחוות אפיים ארצה. הנהגים ניצבו בידיים צמודות ובעיניים עצומות, לחשו את המילים המנקות אותם מאשם, והצמידו את מצחיהם למפתן כשכפות ידיהם פשוטות לצדדים. ניכרה בהם דבקות כבירה וכוונה עמוקה.
נצבט לי הלב לראות אותם כך, לחשוב על האמון שלי שנשבר, על התחושה שלהם, שהם נתפסים כאשמים. אולי הם אינם אשמים, ואם כן - מי מהם? לאורך כל המסע הם גילו מסירות ואדיבות, פשטות וצניעות, בנוסף ליכולות הנהיגה המעולות שלהם. כעת, הגם שנשבעתי והשתחוויתי עמם, הייתי המאשים. הטקס הזה נערך בראש ובראשונה כדי להוכיח את חפותם בפניי. לטהר את שמם ולהשיב את כבודם.
כשסיימנו להישבע קיבלנו פרח שאותו היה עלינו להניח על האוזן וחופן אורז שאותו זרינו באוויר, כלפי ההיכל, תוך מילות הלל ושבח לאל הלא מוכר. "בתוך חמישה ימים נדע מי מכם היה שותף למעשה", הודיע הכוהן. "משהו נורא יקרה לו; הוא ישבור רגל, יקיא דם או משהו דומה".
הודינו לכוהן ולמשפחתו והלכנו משם, מהורהרים. מי ששתק כל הדרך והיה עגמומי במיוחד היה הנהג החשוד. מתוך החשש הכבד למשמעותה של פציעה, נזהרתי במיוחד ברדתי בדרך התלולה, פן אחליק ואשבור רגל.
בנסיעה חזרה התקשר הסוכן המקומי כדי להתעדכן בתוצאות הטקס. אמרתי לו שאני שוקל פנייה למשטרה ולערב את שגרירות ישראל בעניין. "תן לאל להוכיח את כוחו", ביקש, והבטיח לי שכמו שאמר הכוהן סביר מאוד להניח שזהות הפושע תתגלה ממש בימים הקרובים. חלפו כמה ימים ודבר לא קרה. אף אחד לא שבר רגל ואיש לא הקיא דם.
בינתיים המשכתי לחקור את הנהגים. החשדות הלכו וסגרו על אותו נהג, זה שנסע וחזר. הנהגים אמרו שמאז המקרה הוא מתנהג אחרת לחלוטין; נמנע מחברתם, מסוגר ומרוחק, מנהל שיחות ארוכות בהתלחשות עם אשתו, עצבני במיוחד. ניסיתי להתעמת איתו ישירות, אבל הוא התנער ממני. התמלאתי אשם וכעס עצמי. אולי כל הנהגים קשרו נגדו קשר? כיצד הייתי אני מרגיש ומתנהג אילו כולם היו מאשימים אותי? התחושה הרעה לא נתנה לי מנוח.
לאחר שירד הערב, כשעשינו את דרכנו במעלה הדרך המפותלת אל מקלוד גאנג', שוב נפתחו ארובות השמיים. רעמים אדירים התגלגלו, ברקים הבזיקו בזה אחר זה, גשם ניתך על הארץ והכביש הפך לנהר. ולפתע, יחד עם ארובות השמיים נפתח גם פיו של הנהג. הוא לא יכול היה להחזיק מעמד עוד, כשכל איתני הטבע התקוממו נגדו. הוא החל לצעוק בהינדי, והודה שהכסף בידיו. הוא לא גנב אותו, טען, אלא מצא אותו על רצפת הרכב ולא החזיר אותו כי חשש שיאשימו אותו בגניבה. למחרת היום הושבה אליי חגורת הכסף, וביום שבו שבתי ארצה השבתי אותה לנילי, אף שזה לא מה שבאמת היה חסר לה.
שקט שאפשר להשתגע
שקיעה במדבר סהרה: הכי קרוב לשמש, לירח ולכוכבים. קול דממה דקה, מעין מעמד הר סיני לאיש אחד
זה היה יום מופלא של מנוחה טוטלית במקום חסר גבולות, רחוק מכל מקום. המדבר המערבי במצרים. מרחוק נראתה רמת מדבר סהרה האדירה. לא רחוק מאיתנו רבצו סלעים בצורות של תמסחים, נחשים וג'ינים שיצאו מן הבקבוק. אחדים מאיתנו שוטטו בין הדיונות, מגלים עקבות של מכרסמי מדבר ושל שועלי חולות. אחרים ישבו ובהו במרחבים ובעצי השיטים סחופי הרוחות שנאחזו בעקשנות בערוץ היבש והרחב שהשתרע מתחתינו, הוא וואדי זרזורה (Zarzora) האגדי.
לפי המסורת, זרזורה היא השנגרילה, גן העדן האבוד, של פלג אסלאמי שחסידיו נקראים סנוסים. זרזורה מוזכרת כבר בטקסטים רומיים - עיר מיסטית לבנה, נווה מדבר בלב מדבר סהרה, אי-שם בוואדי שבו זורם אחד מהנחלים המזינים את הנילוס. בעיר הלבנה יש מלך ומלכה הישנים שנת נצח, והעיר מלאה כולה באוצרות ענק. אלא שהעיר שמורה על-ידי ענקים שחורים, וכל המצליח לחצות את מדבר החולות האין-סופי ולהגיע אליה אינו עוזב אותה לעולם.
המיתוס של זרזורה הצליח לשלהב לאורך השנים חוקרים והרפתקנים. איש מהם לא הצליח למצוא עד היום את נווה המדבר, אבל האגדה הפכה למעין מדריך למחפשי אוצרות, או צרות.
הקשבתי לשקט, וחשבתי שבעצם המדבר הוא האוצר האמיתי בסיפור הזה. השקט היה מוחלט. אפשר היה למשש אותו כמעט. באותו רגע התגלה לי שיש דבר כזה - קול דממה דקה.
קול דממה דקה
לך תמצא כיום משורר שמתאר כך בשלוש מילים תמצית של שקט מדברי, שעד כדי כך המם את אליהו הנביא, עד שחווה התגלות אלוהית, מעין מעמד הר סיני לאיש אחד (מלכים א' י"ט): "...והנה ה' עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'; ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה; ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה, והנה אליו קול ויאמר: מה-לך פה אליהו?"
לא שיש לי חיבה מיוחדת אל דמותו המקראית, הזועפת והרצחנית של אליהו, אבל סיפור מסעו אל הר חורב (הוא הר סיני, על-פי המסורת), אף שהוא נשמע הזוי, מלמד על המסתורין ועל הכוח שבשקט, ועל כוח המשיכה הטמיר שצופן המדבר. במדבר הגדול אפשר לראות הכול ולא לשמוע קול, אפשר להרגיש בו הכי קרובים אל השמש, אל הירח ואל הכוכבים.
לא משנה באיזה מדבר נדדו בני ישראל בדרכם ממצרים. עובדה שמחברי סיפור האקסודוס האולטימטיבי בחרו למקם אותו דווקא במדבר, מקום שבו צמחו אמונות, דתות ותורות. כשמגיעים למדבר - כל מדבר: סיני, גובי, מדבר המלח של בוליביה או סהרה - מבינים למה: המדבר חכם, חסכוני כזה. אין בו הסחות דעת, אין רעש בעיניים ובאוזניים, ומרוב שאין עצמים שמסתירים את המרחב, רואים רחוק, עד שאתה מתקרב אל עצמך. אולי אלוהים ברא את המדבר ריק, כדי שיוכל להכיל את מחשבותיו של האדם.
ובחזרה לסהרה: הרגע שבו ירדנו מכביש האספלט השחור שנמתח לאורך מאות קילומטרים במקביל לעמק הנילוס, קצת אחרי נווה דאחלה, בפנייה מערבה למקום של שומקום, הריק הכה בי בעוצמה. אני חושבת שלא רק בי, בכל חברי הקבוצה. זה היה נפלא, מפחיד כמעט.
הג'יפים דוממו מנועים, ואני נזכרתי בשירו של חיים גורי, "מדבר": "יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה. צהוב להם מדי. שקט שאפשר להשתגע. יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה. אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות. אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו. אנשים אלה נשארים כאן".
חזיונות תעתועים
ככל שהעמקנו אל תוך המדבר השקט נעשה מוחשי יותר, המראות מהפנטים יותר. במרחק נראה אגם תכלכל - המיראז' הראשון שלנו (מיראז': חזיון תעתועים, אשליה אופטית הנוצרת כתוצאה מהתעקמות קרני האור בשכבות אוויר בעלות צפיפויות וטמפרטורות שונות). מן הסתם, נוודי מדבר קדמונים חוו התגלות אלוהית למראה אגם שלא קיים באמת. אולי זו הייתה דרכו של אלוהים לשטות בהם. שקיעות מדבריות נמשכות לנצח. באותו ערב השקיעה הייתה אדומה כמו שריטה שותתת דם. מיקמנו את מחנה האוהלים שלנו ליד סלע ענק ויפה, המכונה הר הסוכר. גם החול נראה אדמדם.
מבלי משים נזכרתי בעוד קטע פואטי, "אמונה ומדבר", של עמוס קינן: "המדבר הוא בראשית. במדבר ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. שם התקשה סלע היסוד המפעפע ממעמקים. שם שקע הים והותיר על סלעי היסוד את סלעי המשקע שבאו לאחריו. מה הפלא אם במדבר נגלה אלוהים אל מי שעתידים היו להאמין בו. אם חדלו להאמין בו, הרי זה מפני שכבר אינם יודעים את הדרך אל המדבר".
פתאום השתלט עליי מן אושר פראי. הרגשתי משוחררת מסבך החיים. הזמן הרגיש רחב יותר. בדממת המדבר העצבים נעשו רגועים יותר. האם ההכרה שלא צריך הרבה, שיש רגעים שבעצם לא צריך בהם כמעט כלום כדי להרגיש מאושרים, גם היא סוג של התגלות?
כתבות
ני"ע
