שמאלנים, נמאסתם

א.

נמאס לי מהשמאל ובכל יום שעובר נמאס לי מהשמאל עוד קצת. וכשאני אומר שמאל, אני מתכוון לחלק גדול, גדול מדי, מהשמאלנים - חבורה נרפית ותשושה של רואי שחורות ומצקצקי לשונות. בחיי, אני כבר לא יכול לסבול את זה יותר.

אני כבר לא יכול לקרוא ולשמוע את האנשים האלה שמעבירים חיים שלמים בלהסביר לנו שהממשלה היא אסון, שהפוליטיקאים (מימין) הם שקרנים, שלא לומר רשעים, במיוחד נתניהו - הו, נתניהו הזה, הוא הכי גרוע! - שהמשטר אפרטהייד ושכל הישראלים גזענים ואלימים שקמים בכל בוקר ודוחים, שלא לומר כורתים, את היד המושטת להם לשלום.

בחיי, אני כבר לא יכול יותר לשמוע את התלונות, את הנהי הבלתי פוסק, את הפסילה הגורפת של כל מה וכל מי שלא עומד באיזה תקן דמיוני. את הלעג הקבוע העומד בזווית הפה לכל מה ולכל מי שחורג מהשטנץ.

והחולשה, החולשה הזאת של השמאל, מצליחה ממש להגעיל אותי, פיזית, בזמן האחרון. הנטייה הזאת להישבר בקלות ולהיגרס לאבק בכל יום ובכל רגע מחדש.

כל הצעת חוק היא סוף העולם, או לפחות קץ הדמוקרטיה; כל יוזמה היא קונספירציה מרושעת שאין להתנגד לה ומטרתה הכחדת המיעוט הפלסטיני, העברת ההון לידיים פרטיות או משהו בסגנון; ובכל פעם שהשמש זורחת אנחנו מתקרבים עוד צעד קטן להיות גרמניה הנאצית או לכל הפחות דרום אפריקה. מנטליות של מצור בתוספת מונופול אין-סופי על החוכמה, על הרגש, על המוסר ועל הצדק.

לאחרונה זה ממש מטריף אותי. המעברים התכופים, המהירים מדי, מאופוריה בלתי מובנת לדפרסיה בלתי מוצדקת, מתחילים להיות יותר מדי בשבילי.

ב.

המזל הכי גדול של השמאלנים הוא שחברי הכנסת של השמאל הם הרבה יותר טובים, חרוצים, חזקים, אופטימיים ובעלי אמונה ורוח לחימה מהמצביעים הכבויים שלהם. חייבים להודות שלא מגיע לשמאל כאלה חברי כנסת.

כמו שהשמאל מתנהג, היה מגיע לו לקבל חברי כנסת בסגנון של ישראל ביתנו או של הגמלאים - כאלה שלא עושים או עשו כמעט דבר למען הציבור שלהם. אבל לא, חברי הכנסת מהשמאל קמים בכל בוקר, שמים את הסכין בין השיניים ויוצאים להילחם ביודעם שכל מה שיקבלו בתמורה זה מקסימום עוד צקצוק בלשון והסבר מלומד שהם כבר לא שמאל אמיתי, שהם מכרו את עצמם או משהו בסגנון.

ברוב המקרים יהיה גם איזה אהבל בפייסבוק שימציא עליהם איזו דחקה. שליחי ציבור של ציבור שאינו ראוי לשליחים כאלה. ועדיין, הם ממשיכים. כל הכבוד.

חברי הכנסת של השמאל, בהכללה, טובים בהרבה לא רק מהמצביע הממוצע של השמאל, אלא גם (ואולי בעיקר) מאלה המכונים "אנשי הרוח" של המחנה, שמפעל חייהם, כפי שאני מבין אותו, הוא להוציא את הרוח מהמפרשים של כל דבר, ולהסביר עד כמה כל העניין הזה של המדינה הולך לאבדון מוחלט, וכל זה בעודם מעופפים להם בעולם מכנס לכנס, מתחרים ביניהם בנבואות חורבן ולמי יש את היגון הכי גדול בחדר. הם כל-כך מעייפים, לעזאזל.

ג.

היו כמה מקרים בזמן האחרון שחיזקו אצלי מאוד את מגמת ההתפכחות מערכי הנרגנות השמאלנית המעצבנת הזאת. האחרון היה יוזמה של ארגון זכויות אדם ימני שיעמוד במחסומים ויתעד פגיעה בפלסטינים.

מודה שעוד לא גיבשתי דעה נחרצת בעניין, אבל התגובה הפבלובית משמאל הייתה דוחה: זכויות אדם זה המנדט שלנו, בין ימין לזכויות אדם יש סתירה מובנית. איזה קשקוש שחצני ויומרני.

הדבר השני היה כתבה שקראתי בעיתון בעקבות הגל האחרון והנוראי של תקיפות ערבים בידי יהודים. הכתבה הציגה את כל בני הנוער בישראל כגזענים מטורפים, שטופים באלימות. אבל כמה מבני הנוער הציגו עמדה שאמרה שאין מדובר בגזענות "טהורה", כלומר שהם אינם מאמינים שהערבי נחות מהם, אלא מדובר בשנאה ובפחד שהם תולדה טבעית פחות או יותר של מאה שנות סכסוך ושל ילדות בצל פיגועים, אינתיפאדות ומלחמות.

אני לא יודע אם זה נכון ומה דעתי על כך, אבל זאת עמדה שראויה להישמע ולהיות נדונה ברצינות. ובכל זאת, היא לא נשמעת, בטח לא על-ידי השמאל. השמאל קונה בשמחה את הנרטיב האומר שהצעיר הישראלי הוא גזען לאומני, אבל הצעיר הפלסטיני שזורק בקבוקי תבערה נוטל חלק במאבק לאומי מוצדק. הוא לא שועה לבני הנוער הישראלים שטענתם, אם היה מקשיב לה, די קורעת את הלב. השמאל, בעיוורונו, תמיד יעדיף להאשים את הקדנציה של גדעון סער במשרד החינוך ואת הגזענות העומדת בבסיס הציונות.

או העלייה בזמן האחרון במספר ניסיונות הפיגועים, מזריקת אבנים וצפונה, שהשמאל טורח להצניע. אולי בגלל שזה לא מתאים לו לנרטיב. מהו הנרטיב הזה? אפילו אלוהים כבר לא יודע. או הצביעות הגדולה שהתגלתה בשמאל כשפלסטינים הטרידו מינית פעילות בהפגנות.

כל הדברים האלה, ועוד.

ד.

אני קורא הרבה ג'ורג' אורוול בזמן האחרון, כפי שהתוודיתי פה כבר. באחד המאמרים שלו הוא כותב על הפטריוטיזם, שהוא בעיניו הרגש הכי חשוב וכנראה הכי חזק בעת החדשה, שבלי להבין אותו אי-אפשר להבין את רוח התקופה.

אורוול כתב על השמאל הבריטי של תקופתו (בין מלחמות העולם), אבל זה נכון לשמאל בכלל וגם לשמאל הישראלי של היום: השמאל נוטה להתכחש לרגש הפטריוטיות הזה, לשייכות הלאומית הטבעית כל-כך, הוא אינו גאה במולדת שלו - ואני מדבר על גאווה פשוטה, ילדותית, טבעית - הוא אינו אוהב אותה באמת (בלי קשר לכעס עליה) ובגלל זה הוא תמיד מפסיד, כי הוא לא מספק לאנשים את הרגש הכל-כך בסיסי הזה. להפך - הוא בז לו. ובגלל זה כולם תמיד שונאים אותו, כי הוא הולך נגד טבע האדם. בזה שהוא מסביר לך, בכלים שכליים ובטיעונים חריפים, שהפטריוטיות היא רגש טיפשי ומיותר לאנשים שאינם מבינים דבר מהחיים שלהם, שמדובר בזרם עכור, שמי שמתרגש מדגל מונף או מחיילת במדים הוא יצור נחות.

השמאל אומר לך שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל. עזבו את העובדה שמדובר בעיוות של הפתגם המקורי (מאת סמיואל ג'ונסון, שכולו פטריוטיזם קלאסי ישן וטוב) - זה שוב עוד מאותו הדבר. אני נבל? שואל את עצמו הפטריוט הישראלי הממוצע, אני? מאיפה לאנשים האלה, שנראה כאילו הם סובלים מעצירות קשה ושלא חייכו מאז הסכמי אוסלו, יש את החוצפה לומר שאני נבל?

אף אחד לא אוהב שאומרים עליו שהוא נבל, נחות, עכור, טיפש או ילדותי. ואף אחד לא אוהב שמסבירים לו השכם והערב שהוא חי במדינה בלתי מוסרית, במשטר אפל, ושהוא כובש או גזען. אני לא אומר שצריך תמיד להחניף לכולם, אבל כל גננת תגיד לכם שביקורת נשמעת טוב יותר כשהיא באה מאהבה. והשמאל, הוא לא אוהב.

ה.הוא לא אוהב, השמאל, והוא גם לא שמח. שמחת חיים, אופטימיות ואהבת אדם - גם הן פטריוטיות. מעבר לעובדה שמדובר בתכונות שטובות ללב ולבריאות. בלי כל אלה השמאל לעולם לא יגיע לשומקום. בגלל זה הוא מפסיד בכל פעם מחדש. בגלל זה הוא גם לא יכול להתאחד מאחורי מנהיג אחד, ותמיד אוכל לעצמו את הראש. ולי קצת נמאס מזה, כאמור.

 דרור פויר

המזל הגדול של השמאלנים הוא שנציגיהם בכנסת חרוצים ואופטימיים יותר מהמצביעים הכבויים שלהם