הנה עוד ערב אבוד

"החיים בשלוש גרסאות", גשר

הסלון הוא סלונם של סוניה ואנרי. הוא חוקר גלקסיות, היא לא. בני הזוג מנסים להיכנס לקטע אינטימי בלתי מגרה בעליל, כשבנם בן השש נחוש שלא להירדם. הוא משגע אותם כהוגן, וגם את הקהל, העצבים בשמים ובדיוק כשנראה שלא יכול להיות גרוע יותר, בדלת צלצול. בצדה השני, ניצבים אינז ואיבר. הוא חוקר גלקסיות, היא לא. הוא עם קרחת בוהקת, תיאבון מפותח ואגו מפותח לא פחות, היא עם רכבת בגרביונים וחיבה לאלכוהול - ביחד הם הגיעו לארוחת ערב. אלא שסוניה ואנרי התבלבלו בערב, חשבו שהארוחה היא רק מחר, המקרר ריק, והנה נקודת הפתיחה למחזה של יסמינה רזה הצרפתייה ("אמנות"), שמציג שלוש גרסאות שונות על אותו הערב.

מדוע רק לכאורה? משום שרב המשותף על המפריד בין שלוש הגרסאות הללו, וזו רק אחת הבעיות של המחזה, שאין לי דרך מאוד מגוונת להגדיר אותו זולת משעמם ושטחי. משעמם, משום שגרסאות ההמשך לא מפיחות חיים חדשים בערב הטראומתי הזה - זה אפילו מפתיע עד כמה במהות שלהן, הדמויות לא משתנות וממשיכות לשחק את אותו המשחק. שטחי, משום שהחיבור בין חקר הגלקסיות הנעלות לבין המציאות העלובה של אלה שחוקרים אותן, גס כמעט כמו החיבור שעשה הבמאי אמיר י. וולף בין הקולנוע לתיאטרון (אם כבר קולנוע בגרסה מספר שתיים, אז שיראה כמו קולנוע ולא כמו תיאטרון מצולם, שרק מחליש את המקור ונותן לכל ההצגה הזו תחושה של תרגיל אקדמי).

אבל הרבה יותר משמאכזב המחזה והטיפול בו, מאכזבת העובדה שזה קורה בהאנגר גשר, ועוד עם ארבעת השחקנים הכל-כך מוכשרים האלה: נטע שפיגלמן, נועה קולר, גלעד קלטר ויובל ינאי. באמת שאני לא מבין למה רביעייה צעירה ותוססת כזו, נדרשת להצגת סלון מנופחת מעצמה, משל היו שחקנים עמוק בגיל העמידה, שצריכים להעביר עוד ערב "במשרד". מגשר, ועל אחת כמה וכמה מהבמה האלטרנטיבית והבועטת שלו, צריך לצפות להרבה יותר תעוזה.

"צרים", אנסמבל הרצליה

ציפיות היו גם מ"צרים" שביים עודד קוטלר, ושעמה הוא בחר לפתוח את העונה החדשה של אנסמבל הרצליה. ראשית משום שיריית פתיחה ברפרטואר מצומצם היא הצהרת כוונות. שנית בגלל גיל פרנק בתפקיד הראשי. שחקן מהמרשימים שיש לתיאטרון הישראלי להציע, ושהביצועים האחרונים שלו ב"היילכו שניים יחדיו" וב"ריצ'ארד השני" עדיין מהדהדים. אבל גם במקרה זה, הציפייה נתקלה במחזה מאוד בעייתי, שלא לומר מופרך - שגם המשחק מלא התשוקה של פרנק לא מצליח להציל.

הסיפור בקווים כלליים הוא סיפורה של אישה יהודייה, שמבקשת לשפץ את ביתה לאחר שילדיה בגרו ועזבו את הבית (נטלי עטיה, שבהחלט לא נראית בגיל של מי שהיא אמורה לגלם), ולשם כך משדך לה בעלה (ערן איווניר), שוטר מתעלל לשעבר ואיש עסקים חובק עולם בהווה (גם אני לא הבנתי את הקשר), פועל ערבי ואת בנו (מוטי לוגסי, שהדינמיקה שלו עם פרנק כאביו, הייתה נקודת האור בהצגה). הבעל ממאן לחזור, הפועלים נשארים לישון בחצרה של השכנה, בין לבין פושעת מכת גנבות בשכונה (נחשו את מי יאשימו) - ובבימוי תזזיתי שאינו מייצר טיפת אמינות, עובר המחזה הסימבולי מאת יעקב אילי פחות או יותר על כל קלישאת יהודי-ערבי שרק אפשר להעלות על הדעת.

האישה נוזפת בפועל על שהוא מכה את הבן שלו במקום לדבר עמו, ושהוא מתנהג כמו חיה. הוא מצדו מתבטא כמו היה שייקספיר, אבל בו בזמן, מתנהג כמו חיה. היא מפחדת ממנו אבל גם לא רוצה שיילך. בסוף גם יש אקדח שיורה. שוב, בלי שום קשר לכלום,. אפשר רק לקוות שהירייה הבאה של האנסמבל תפגע במטרה.