שני ביקורים ומלחמה אחת

צירוף נסיבות מסמיך את ביקורו של ברק אובמה בירושלים לשני ימי שנה: אחד, זכור מאוד, הוא יום השנה העשירי למלחמת ארה"ב בעיראק. אפשר לטעון במידה ניכרת של סבירות, שהמלחמה ההיא סללה את דרכו של אובמה לנשיאות.

יום השנה השני, הנשכח, והלא עגול, הוא זה של מסע הנרי קיסינג'ר לירושלים ב-1975. הוא ניסה להניב הסכם ביניים חדש בין ישראל למצרים. מקץ שבועות של דילוגים, השבוע לפני 38 שנה, הוא ארז את המזוודות, יצא מישראל בדמעות, ונשיא ארה"ב מיהר להודיע על "הערכה מחדש" של מדיניות ארה"ב במזרח התיכון. "הישראלים חוששים מקיצוץ בסיוע", הכריזה הכותרת הראשית של ה"ניו-יורק טיימס".

מארס 1975 היה חודש איום ונורא בשביל ארה"ב, לא רק במזרח התיכון. בחודש ההוא התחילה התמוטטותן של דרום וייאטנם ושל קמבודיה. ההרפתקה היקרה להחריד של ארה"ב בהודו-סין (50 אלף הרוגים אמריקאים, הרבה יותר ממיליון הרוגים דרום-מזרח אסיאניים) עמדה להנחיל לה תבוסה מחפירה. במארס 1975 אבדו לה גם הכורדים של צפון-מזרח עיראק, לאחר שהשאה של איראן מכר אותם לסדאם חוסיין בצע ריבונות על נהר השאט אל-ערב. יומיים לאחר יציאת קיסינג'ר מירושלים נרצח מלך ערב הסעודית, פייסל.

קיסינג'ר רעד מזעם - והתנבא

המפולת בהודו-סין היתה שייכת לקיסינג'ר. שנתיים קודם עיטר אותו הפרלמנט הנורבגי בפרס נובל לשלום על ההסדרים, שאיפשרו את הסתלקות הצבא האמריקאי מוייאטנם. ערכן של ההתחייבויות הקומוניסטיות התחוור עכשיו במלואו. קריקטורה ב"מעריב" (של קריאל גרדוש, "דוש") הציגה את ישראל כילד קטן על רקע עיי חורבות, ואשה וייאטנמית מנסה לנחם אותו. קיסינג'ר רעד מזעם כאשר ראה את הקריקטורה. הוא התלונן עליה באוזני צוות המשא ומתן הישראלי. ישבו בו ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס ושר החוץ יגאל אלון לצד עוזרים בכירים, כולל הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

אנוואר סאדאת רצה נסיגה של ישראל הרחק מתעלת סואץ, אל מעברי המיתלה והגידי. בתמורה, ישראל רצתה הסכם לאי-לוחמה. "תשכחו מזה", אמר קיסינג'ר, והציע לישראל להסתפק בצעדים קטנים ובטוחים.

את הפרוטוקול המלא והמאלף של מארס 1975 אפשר לקרוא ברשת (tinyurl.com/cymyz5c). במקום אחד מגלה קיסינג'ר איכויות נבואיות. "האינסטינקט שלי", אומר מזכיר המדינה של ארה"ב למארחיו, "הוא שאילו הצעתם [לסאדאת] בעיקרון את גבולות 67' [...] הרבה דברים היו מתאפשרים. אינני חושב שהוא היה לוחם בשביל הסורים, או בשביל הפלסטינים... פהמי [שר החוץ המצרי] לא שם על הערבים; בשבילו, גן העדן זה פריז וניו-יורק. הוא היה בדמשק רק פעם אחת, ומעולם לא נשאר ללון בה". שומעיו צוחקים, מציין הפרוטוקול.

אבל ד"ר קיסינג'ר לא היה כלל במצב רוח מבודח. כאשר הרמטכ"ל מרדכי גור מצטט דברים שד"ר קיסינג'ר כתב בהקדמה לספרו המפורסם על מאזן הכוחות באירופה ברבע השני של המאה ה-19, קיסינג'ר מרים את הכפפה ללא היסוס, ושוטף את הישראלים בלקחי אירופה.

"אובססיה של ביטחון"

הוא משווה את התנהגות ישראל עם זו של גרמניה הקיסרית בואך מלחמת העולם הראשונה. "הם היו אחוזים אובססיה של ביטחון", הוא אומר על הגרמנים. "הם לא היו לוחמניים במיוחד, אבל הם התנהגו באופן שהבטיח כי לא יוכלו לתקוע טריז בין אויביהם. הם הביאו את יריביהם לכלל התלכדות. בכנות, אני חושב שמצבכם האסטרטגי דומה לזה של גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה. בתוך 25 שנה הם תימרנו את עצמם אל חלום הביעותים הגרוע ביותר שלהם".

תחת הנטל הכבד של כישלון הודו-סין, תחת הכישלון הממשמש ובא של שליחותו במזרח התיכון, קיסינג'ר מקטר: "לא הייתי בא לכאן, אילו ידעתי ששבועיים אחר כך אני אעמוד במקום הזה. אינני רוצה לסכן את יוקרתה של ארה"ב, ואת יוקרתי שלי, על משהו המוביל להשפלה. השאה של איראן אמר לי בנובמבר שעבר, 'אל תסכן את יוקרתך במזרח התיכון. אתה נחוץ יותר מדיי במקומות אחרים בעולם'. בהוטו [ראש ממשלת פקיסטן]

אמר לי אותו הדבר. זו היתה הערכתם המפוכחת".

ללמדכם שכל כך הרבה השתנה (היה היה השאה של איראן) וכל כך הרבה לא השתנה. הירצה נשיא ארה"ב לסכן את יוקרתה של ארצו, או את יוקרתו שלו, לטובת תהליך שלום במזרח התיכון? היגיד הוא, או מזכיר המדינה שלו, לישראלים שהם עושים מעשה וילהלם השני, ומלכדים את אויביהם במקום לנסות ולפלג אותם? אנחנו מתקרבים אל יום השנה המאה למלחמת העולם הראשונה, והשוואות עם האסון האיום של 1914 יישמעו בקרוב למכביר.

"מלחמה מטומטמת"

בארה"ב, גם מחוצה לה, צוין בימים האחרונים יום השנה למלחמת הברירה שאסר ג'ורג' בוש על עיראק. בשעתה היא היתה שרויה בהסכמה לאומית רחבה. פוליטיקאים בולטים מן השמאל, שקיטרגו עליה אחר כך במלוא התוקף, תמכו בהחלטת הנשיא לפלוש. אריות התקשורת אימצו את הסברי הבית הלבן. למשל, בוב וודוורד, הרפורטר המפורסם ביותר של זמננו, נשאל ערב המלחמה מה יקרה אם יתברר שלעיראק אין נשק השמדה המוני. "הסיכוי אפסי", הוא ענה.

באוקטובר 2002, ברק אובמה דחה את ההזדמנות להצטרף אל ההסכמה הלאומית. "מלחמה מטומטמת", הוא קרא לפלישה הממשמשת ובאה לעיראק. הוא לא צוטט אז כמעט בשום מקום. הוא היה רק חבר זוטר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. אבל לימים, כאשר יקרא תיגר על הילרי קלינטון בבחירות המקדימות לנשיאות, פס הקול מן הנאום ההוא יהיה מוסיקת הרקע לניצחונו. השמאל במפלגה הדמוקרטית והסטודנטים התייצבו במפגיע לצדו. הוא היה המועמד "האנטי-מלחמתי".

ב-2008 כבר לא היתה חוכמה להתנגד למלחמה. ב-2013 שוררת הסכמה רחבה מאוד, אם גם לא מלאה, שהיא היתה לכל הפחות מיותרת. מה היה קורה אילמלא מלחמת עיראק?

אל-קאעידה לא היתה רוכשת בסיס בעיראק; לאיראן לא היה צומח גשר יבשתי אל לבנון; רב"ט בצבא ארה"ב לא היה נשלח לעיראק, ומדליף ממנה את סודות אמריקה לוויקיליקס. סודות וויקיליקס לא היו יוצקים שמן על מדורת תוניסיה, והרודן לא היה נופל.

בהיעדר גפרור תוניסאי, לא היה אביב ערבי. בהיעדר אביב ערבי לא היו אחים מוסלמים בשלטון במצרים, עם סניף בעזה. סוריה לא היתה עולה בלהבות. אובמה לא היה מבקר בירושלים, אלא אולי כסנאטור מן השורה השנייה. הילרי קלינטון היתה נשיאת ארה"ב. שמה של ארה"ב ויכולת ההרתעה שלה לא היו סובלים השפלה ובוז. כמעט 5,000 חיילים אמריקאים היו בחיים. מאות אלפי עיראקים היו מוסיפים לנשום, גם אם תחת מגפיו של רודן ברוטלי.

אפשר להמשיך את השעשוע העגום הזה כמעט עד אין סוף, ולכלול בו את מזג האוויר. אבל יהיו הפרטים אשר יהיו, אין זה בלתי סביר לטעון שמלחמת עיראק הזיקה מאוד והועילה מעט. ג'ורג' דאבליו בוש רכש בצדק את המוניטין של אחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצו. יתכן שמילרד פילמור וג'יימס ביוקנן היו גרועים יותר (פרסים יוגרלו בין המנחשים נכונה).

זוכרים את "ציר הרשע"?

ארה"ב המוחלשת מבקרת השבוע אצל ישראל המוחלשת, כדי לטקס עצה על איום גרעיני איראני. בפאתי הצפון הרחוק, ארה"ב פורסת טילים אנטי-בליסטיים, כדי להתגונן מפני איום גרעיני אחר, זה הנשקף מיד ובמישרין מצד צפון קוריאה. זוכרים את "ציר הרשע" של בוש? עיראק, איראן וצפון קוריאה. תראו את התוצאות.

ישראלים - מראים הסקרים - אינם מאוהבים באורח הנשיאותי. הרב המתנחל אבי וייס אומר ל"ניו-יורק טיימס", שהוא, אובמה, דווקא עשה דברים מצוינים בשביל ישראל, אבל "המוזיקה שלו", הו, המוזיקה, אינה ערבה לאוזנינו.

בארה"ב הוקרן השבוע עוד פרק בסדרת הטלוויזיה המצליחה להפתיע על התנ"ך. השבוע נראו בה בפעם הראשונה פניו של השטן. בניגוד לכל הקודמים, מאדם הראשון עבור דרך דוד המלך וגמור בישו המשיח, את השטן מגלם שחקן שחור. והוא, השחור, דומה דמיון מפתיע לאחד, ברק חוסיין אובמה. ערוץ ההיסטוריה, שבו מוקרנת הסדרה, מבטיח חגיגית שלא היתה כאן שום כוונת זדון. הימין הדתי בארה"ב, לעומת זאת, מלקק את שפתיו. סוף סוף, הוליווד מואילה לאשר את מה שהקדימו לדעת כל יודעי ח"ן: השטן פלש לאמריקה, וכבש את הבית הלבן. (tinyurl.com/cn9r5gb)

על-פי הסקר הנ"ל, 17% מן הישראלים "רוחשים שנאה" לנשיא אובמה. מסדרונות הטוקבק ברשת הישראלית מלאים זה שנים כתובות גרפיטי, שהטון הגזעני שלהן מעורר צמרמורת. כולן מטעימות את שמו האמצעי של הנשיא, באותו האופן שפשיסטים נהגו להטעים את שמותיהם היהודים של מהפכנים שמאלים באירופה בין שתי מלחמות העולם.

האמת היא ששתי הידידות המוחלשות, זו הענקית וזו הזעירה, זקוקות זו לזו במידה שלא היו זקוקות לה לפחות מאז מסע קיסינג'ר לירושלים, השבוע לפני 38 שנה. קיסינג'ר ורבין היו שותפים טבעיים הרבה יותר מאובמה ונתניהו, אבל מה לעשות, זה מה שיש.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com