איך נדע שביקור אובמה הצליח?

את ביקורו של ברק אובמה בישראל יש להעריך על-פי הצלחתו בשני המישורים שבהם הוא מתנהל: דיפלומטיה פומבית ודיפלומטיה של חדרים סגורים. ואת ההערכה יש לעשות בזהירות המתבקשת, בניתוח של אירוע שטרם הסתיים.

ברמת הדיפלומטיה הפומבית זהו ביקור שנועד לכבוש את ליבו של הציבור הישראלי. אובמה יודע היטב שהמאמץ שהשקיע בתקופת כהונתו הראשונה לחולל הסדר ישראלי פלסטיני נכשל וכי אחד הגורמים לכישלון היה יחסה הספקני של דעת הקהל הישראלי.

הציבור הישראלי התייחס בחשדנות לנשיא, שנתפס כמי שנמנע מלבקר בישראל במהלך כהונתו וכמי שהקנה עדיפות לשיפור יחסים עם העולם הערבי והעולם המוסלמי והקפיד לשבור את האינטימיות ביחסים עם ישראל על מנת לרכוש את אמונם של ערבים ומוסלמים.

בפתח כהונתו השנייה הקפיד אובמה להגיע לישראל בשלב מוקדם ותוכנית הביקור והופעותיו הפומביות נועדו לשכנע את ישראל שיש לה בבית הלבן ידיד המחויב לביטחונה, נשיא הרוצה בהסדר ישראלי פלסטיני לא רק, אבל במידה רבה, בשל דאגתו לעתידה של ישראל. עד כה היטיב האורח להפגין את הכישורים שהקנו לו ניצחון בשתי מערכות בחירות.

את הרצון הטוב שהוא צבר בביקור ירצה אובמה לנצל מאוחר יותר, כאשר מזכיר המדינה קרי יתחיל במאמץ המחודש לחולל הסדר. באותו שלב יעלו מחלוקות אל פני השטח והנשיא ישאף לנצל את מצבורי הרצון הטוב כדי לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בוויתורים ואף ללחוץ על הממשלה להסכים להם.

כאשר מעריכים ממד זה של הביקור, יש לחכות לביקורים ברמאללה וירדן, שם יפגוש אובמה ציבורים ושליטים המצפים ממנו לשמוע מסרים אחרים. יכולתו לדבר אל פלסטינים וירדנים בלשון וניסוחים שיישאו חן בעיניהם בלא לנכר את הציבור הישראלי תהיה מבחן חשוב לכישוריו הדיפלומטיים והרטוריים של הנשיא.

בחדרי חדרים ניצב אובמה מול שני אתגרים: הראשון הוא בניית מערכת יחסים חדשה ושונה עם בנימין נתניהו. האתגר משותף כמובן לשניהם, שכן נתניהו זקוק לה לא פחות מעמיתו האמריקאי. במהלך כהונתנו הראשונה של אובמה ובימי ממשלתו השנייה של נתניהו התאפיינו יחסיהם בחשדנות וחוסר אמון הדדיים. אם רוצים השנים להתמודד יחד בהצלחה עם הסוגיות הפלסטינית והאיראנית, יהיה עליהם לבנות יחסי אמון. עד כה הפגינו בפומבי חיבה וחברות, שנעדרו בעבר. למותר לציין שלשניהם יש אינטרס ברור בהצלחת הביקור ובהנחלת התפיסה שהם מתחו קו על עוונות העבר. רק בשלב מאוחר יותר נדע אם מדובר בהצלחה של ממש.

האתגר השני טמון במחלוקות עצמן: שלושה נושאים מרכזיים מונחים על שולחן הדיונים במהלך הביקור. בשניים מהם יש פערים מהותיים בין העמדות. אובמה רואה לנגד עיניו הסדר ישראלי פלסטיני דומה לזה שאליו היו אהוד ברק ואהוד אולמרט מוכנים. זאת אינה עמדתו של נתניהו; הוא עומד בראש ממשלה שאינה תומכת בהסדר כזה. הפלסטינים מסרבים לפי שעה לכל הסדר ביניים. כיצד להתקדם מנקודת מוצא זאת ללא משבר היא אחת השאלות הקשות העומדות בפני שני הצדדים.

באשר לאיראן, אובמה ונתניהו שותפים לנחישות למנוע מאיראן נשק גרעיני, אך מושגי הזמן שלהם שונים. נתניהו רוצה פעולה נחרצת במועד קרוב בטרם ייסגר חלון הזמן לפעולה צבאית ישראלית.

אובמה מבקש עוד זמן למיצוי הסנקציות והמשא ומתן. הוא מבקש מנתניהו להתאזר בסבלנות, לתת לו למצות את מהלכיו ולסמוך עליו שאם ייכשלו, יהיה הנשיא מוכן לפעולה צבאית. זוהי דוגמה מובהקת לצורך החיוני בכינון יחסי אמון, שבמסגרתם יוכל נתניהו להאמין שמילתו של נשיא ארצות הברית היא מילה מחייבת.

הסוגיה השלישית, שבה יש זהות רבה יותר בראייה של שני הצדדים, היא הסוגיה הסורית. שתי המדינות רואות את המתווה הכללי של המשבר בסוריה ואת סוגיית השימוש שעלול המשטר לעשות בנשק כימי בצורה דומה. החלטה על תיאום עמדות בסוגיות אלו היא משימה קלה יחסית.

כאשר יסתיים הביקור והכול ינשמו לרווחה, יחזרו הדברים לשגרה דיפלומטית. מזכיר המדינה יחזור לאזור, ינסה לקדם את ההסדר, הבעיות יצוצו ואז ניתן יהיה להשיב בצורה ברורה ומלאה יותר עד כמה הצליח הנשיא אובמה במשימה שנטל על עצמו.

mailbox@globes.co.il