מלחמת החפירות בליכוד

בבוקר יומו השני של אובמה בישראל עוד קשה לקבוע בוודאות אם הטמפרטורות הגבוהות ששררו אתמול (ד') בנתב"ג וגרמו לנשיא האמריקאי להוריד את הז'קט יאפיינו מעתה גם את יחסיו עם בנימיון נתניהו. התמונה הזו, שתיצרב בתודעה מהביקור יותר מכל דבר אחר, היא תמצית כהונתו של נתניהו: אובמה היה ראשון להוריד את המעיל, נתניהו נגרר אחריו; ואם לא די בזאת, אחרי חודש של הכנות ותכנונים קפדניים בלשכת ראש הממשלה לקראת הביקור, התמונה הכי לא מתוכננת תפסה את מרכז הבמה. על זה נאמר תמונה אחת שווה אלף מילים.

בקושי שתי יממות חלפו מאז השביע נתניהו את הממשלה החדשה. ראש הממשלה הגיע לנתב"ג כשהוא מוכה וחבול ובשארית כוחותיו. למזלו, אובמה לא ינחית עליו את מכת המחץ עכשיו. נראה שהמתיקות שעוטפת את הביקור תמשך עד סופו. אבל נתניהו לא יכול לבנות על זה לאורך זמן. גם הוא מבין היטב שאין מתנות חינם.

רק לרובי ריבלין לא נשאר

הטלפון בביתו של רובי ריבלין לא הפסיק לצלצל בסוף השבוע שעבר. ליכודניקים, אנשי ציבור, ח"כים, שרים וגם סתם אזרחים, ביקשו להביע צערם בפני יו"ר הכנסת שיום קודם לכן הפך ליו"ר לשעבר. אל תשבר, אל תיקח ללב, הם אמרו לו. ריבלין הרגיע את כולם. לאנשים שפגש בתחילת השבוע בכנסת, הוא סיפר שהיה מאוד עסוק בסופ"ש. ניחמתי את מנחמיי, אמר.

ריבלין הוא היחיד מבין 20 חברי סיעת הליכוד שלא קיבל תפקיד, או אופק לתפקיד. מאז שהודח על-ידי נתניהו והוחלף ביולי אדלשטיין, נצפה היו"ר לשעבר יושב בדיוני המליאה מתחילתם ועד סופם. הוא לא זז מהכיסא. ריבלין מעתה הוא נציג הליכוד במליאה והכתובת היחידה לליכודניקים בוועדות. על אף כתפיו וליבו הרחבים, המשימה לא פשוטה. השבוע הוא התלוצץ בכאב שתנועת הליכוד נחלקת לשניים: למנהיגים ולסיעה. אני הסיעה, אמר.

בתחילת השבוע זימן אליו נתניהו את כל חברי הסיעה לחלק להם תפקידים. ריבלין סירב להגיע. הוא לא ראה בכך צורך, מנתניהו הוא כבר לא רוצה כלום. למי ששאל הוא הסביר בנימוס שאין פיצוי להפרת ההבטחה ולהדחתו מתפקיד יו"ר הכנסת.

חברי הסיעה שמביטים אל ריבלין יודעים: מה שקרה לו, יקרה גם להם. ריבלין הוא דוגמה חיה, תמרור אזהרה, למה שיקרה לחלקם אם נתניהו יבטל את הפריימריז לרשימת הליכוד וימנה ועדה מסדרת.

הרעיון הזה מתגלגל אצל נתניהו. לא ברור באיזו רמת בשלות הוא, אבל רה"מ שמתקנא בלפיד ובליברמן, העלה אותו על דל שפתיו בכמה מהפגישות שקיים ביום א' עם חברי הכנסת. התוכנית המקורית היתה לכנס את ועידת הליכוד מיד לאחר הרכבת הקואליציה ולבטל את הפריימריז, רגע לפני שחילק את התיקים והשלל.

בדיוק כשם שלא קם מי שיעז להתנגד למינוי אדלשטיין ליו"ר הכנסת, גם כאן בזכות מאזן האימה היה נתניהו צולח נתניהו את ההצבעה בהליכה. אחרי שחילק את התיקים זה כבר סיפור אחר. חברי הסיעה כבר לא מחויבים לראש הממשלה אלא לבוחרים ולמרכז. אמנם כמעט כולם בליכוד מסכימים ששיטת הפריימריז הקיימת היא בעייתית, אבל אין הסכמה על השיטה החלופית.

בשטח התסיסה נגד הוועדה המסדרת כבר בשיאה. בניגוד לנתניהו, חברי המרכז דווקא רוצים להחזיר את הכוח לעצמם. אחרי הצטברות התסכולים על האיחוד עם ישראל ביתנו, על תוצאות הבחירות המאכזבות, על ניהול המו"מ הקואליציוני הכושל, על השלל הדל שנותר לליכוד, על תיקים שניתנו למי שהגיע לירכתי הרשימה במקום לח"כים שהגיעו למקומות גבוהים, על ההדחה של ריבלין, יש מי שסבורים בתנועה שמהלך כזה, שייקח את הכוח מחברי המרכז, יהיה הקש שישבור את גב הגמל. אם נתניהו ילך למהלך כזה, הם אומרים, זו תהיה סוף דרכו בליכוד.

תיכף מתחיל הבלגן

ההתקוממות בקרב שרי וח"כי הליכוד תתחיל בעוד כמה שבועות אחרי שהחברים יתיישבו על הכיסאות ויתחילו להתרגל לתנאים החדשים. החבר'ה הצעירים שהגיעו למקומות טובים בפריימריז וכבר טעמו את טעמה של הוועדה המסדרת כשנתניהו שיבץ את השרים הוותיקים במשרדי השרים ולהם העניק רק תפקידי סגנים וראשי ועדות, כבר בכוננות. הם יודעים היטב שכל מי שנתניהו חפץ ביקרו יהיה בצמרת, בעוד חוטובלי ודני דנון יהיו בתחתית הרשימה, אם בכלל. שלא לדבר על חיים כץ שיעמוד על רגליו האחוריות ויצא נגד היוזמה אחרת יאבד את הכוח שלו בליכוד.

קשה לראות גם איך משה פייגלין, איש הפלג הימני בליכוד, זורם עם המהלך, או גדעון סער וגלעד ארדן הפופולריים שמגיעים בעקביות לצמרת הרשימה וכבר מריחים את קרב הירושה על ראשות המפלגה.

על הלחץ והמאמץ שמביאות איתן הבחירות הפנימיות הם ודאי היו מוכנים לוותר, כמו גם על העובדה שהם משמשים בני ערובה לקבלני קולות ופוקדים אבל לוועדה מסדרת אין סיכוי שיתנו את היד. על המתנגדים אפשר גם למנות גם את השרים הוותיקים הנושאים את דגלי הליכוד ועדיין מאמינים בצדקת הדרך הדמוקרטית, ואין להם עניין באימוץ שיטות סובייטיות כמו לימור לבנת וסילבן שלום.

זו רק טעימה ממה שיחכה לנתניהו בתוך הבית שלו בקדנציה הקרובה. על פניו הוא חילק סוכריות והרגיע את כולם אבל בתכל'ס, זה רק עניין של זמן עד שיתחילו ניצני הבלגן. סגני השרים יגלו עוד מעט שמכרו להם חתול בשק.

להצביע בממשלה הם לא יכולים, אבל גם לא לצאת נגדה כי הם חלק מהקואליציה. גם בכנסת האצבע שלהם לא נספרת. נוסף אליהם, ריבלין, חיים כץ, גמליאל, לא מחויבים לכלום. גם דנון, פייגלין או יריב לוין לא ימכרו את הציבור שלהם תמורת סגנות יו"ר הכנסת או סגן שר הביטחון אם יזוז משהו בתהליך המדיני. הם הרי יודעים שגם אם יתמרדו, לאחר שנתניהו חילק תפקידים לכולם, אין לו את מי למנות במקומם.

קרב חפירות

באופן פרדוכסלי, לנוכח העובדה ששילם מחירים כבדים לשותפות הקואליציוניות, נאלץ נתניהו להשקיע יותר ממה שתכנן בשלום בית. בקדנציה הקודמת היו לו מספיק אצבעות אצל השותפים שישמרו לו על השקט ועל היציבות. אבל כשהוא נתון לחסדיהם של בנט ולפיד, הוא חייב להשיג חזית אחידה אצלו בבית. כרגע השלום היחיד שנתניהו השיג הוא עם סילבן.

ביום א' הוזמן שלום לנתניהו ב-12:30 כדי להתבשר באיזה תיק יחזיק. מלכתחילה הבינו בלשכת ראש הממשלה שלפגישה הזו צריך לקחת יותר זמן- שהרי בעוד מרבית הח"כים מזוהים באופן מובהק עם מחנה נתניהו, סילבן דורש טיפול מעמיק יותר- והזמינו לשניים ארוחת צהריים. פרגיות וקוסקוס. שלא יריבו על בטן ריקה.

בפגישה הוצע לשלום תיק הנגב והגליל, איומים אסטרטגיים, וחברות במטבחון. אבל שלום ציפה למשהו גדול יותר, משרד האנרגיה למשל. השר שהגיע למקום השלישי בפריימריז ובילה את ארבע השנים האחרונות בפיתוח הנגב והגליל, חשב שלבכירות שלו צריך להיות ביטוי.

בשעה 14:00 הוחלט לקחת פסק זמן למחשבה, וגם כדי לאפשר ליובל שטייניץ להיכנס, בעיקר כדי לבשר לו שמשרד האנרגיה שהובטח לו בשבוע שעבר שיימסר לידיו, כבר לא שלו. מקץ שעתיים, כששטייניץ לא יצא, התחילו שלום ואנשיו לדאוג. לנתניהו, לא לשטייניץ. מי שמכיר היטב את הפילוסוף ומודע ליכולותיו הוורבליות, יכול היה רק לדמיין את קרב החפירות, את מלחמת ההתשה שהוא מנהל נגד ראש הממשלה.

עיקר הוויכוח היה סביב חליפת הטלאים שתיתפר לשטייניץ כחלופה. נתניהו וצוותו שברו את הראש, איך לפצות את שר התשתיות שעוד לפני שנכנס למשרד הפך ללשעבר. אחרי שגם טלפון לנתן אשל לא עזר, הוזעק יועצו של נתניהו רון דרמר, התקיימה גם התייעצות עם ליברמן. את הישועה ניסו למצוא גם בגוגל (במקרה של הסופרטאנקר זה עבד) במטרה למצוא פתרונות קסם שיאפשרו לתפור לשטייניץ חליפת איומים אסטרטגיים בדיוק למידותיו.

כל הזמן הזה נטמעו אנשיו של שלום, מנכ"לית משרדו אורנה בכור שבלעדיה הוא לא זז, ודובר מועצת יש"ע לשעבר ומקרובו, יהושע מור יוסף, בחדרי יועצי נתניהו ושקדו על תוכנית חילוץ של הבוס. בחצות הרעב הכריע. הסושי והמוקפצים צופפו את כולם סביב שולחן אחד אבל את המתח אפשר היה לחתוך עם צ'ופסטיקס.

עוד שעה וחצי היתה צריכה לעבור עד שיצא עשן לבן ושטייניץ ייכנע. בסביבתו של ראש הממשלה אומרים כי נדרשו ללא מעט פסיכולוגיה והרבה אנרגיות כדי לשכנע את שטייניץ לרדת ממשרד האנרגיה. בתמורה קיבל את האיומים האסטרטגיים, המודיעין, ואת תפקיד השר הממונה על הדיאלוג (או יש שיאמרו המונולוג) עם האמריקאים. גם להם לא יהיה קל.

הסאגה שהסתיימה לקראת 2:00 בלילה הוכיחה שוב שכל מי שהשכיל לאיים על נתניהו - קיבל כמעט מה שרצה. אחרי שיצא עשן לבן, יצא גם נתניהו מהחדר וניגש היישר לחדרו של ראש הסגל, גיל שפר, שם המתינו כולם. למרות כל מה שעבר מצב רוחו היה מרומם. הוא לקח לידיו את חצי הפלסטיק שהיו מונחים שם והחלק לקלוע למטרה. אפשר לנחש את מי ראה במרכז המטרה בעיני רוחו.