חרטה לאחר אישור הסכם ממון

נישואים הם מצב משפטי הטומן בחובו התחייבויות ארוכות-טווח ורבות-משמעות, לא רק מבחינת היחסים האישיים אלא גם מהבחינה הכלכלית.

לפיכך, בני זוג הנשואים זה לזו באופן רשמי, או העומדים להנשא בקרוב, אשר מבקשים להסדיר את נושאי הרכוש בינהם בהסכם, אינם יכולים להסתפק בחוזה רגיל הנחתם בין שני צדדים כנהוג בעולם העסקים, אלא הם נדרשים על-פי חוק יחסי ממון לאשר את ההסכם בצורה רשמית, לאחר שנשאלו על-ידי גורם מוסמך אם הבינו את ההסכם עליו הם חותמים ואם עשו כן מרצון חופשי.

אם בני הזוג כבר נישאו, הם נדרשים להגיש את הסכם הממון או הסכם הגירושים (שגם הוא סוג של הסכם ממון) לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני; ואם הם עומדים להינשא, הם יכולים להסתפק באישור אצל נוטריון או אצל רושם הנישואים, שהוא בדרך-כלל רב העיר.

בין אישור ההסכם אצל הגורם המוסמך לטקס החופה, או להבדיל אלפי הבדלות, לטקס הגט עצמו, עוברים לעיתים מספר שבועות או אף מספר חודשים, במהלכם עלולים בני הזוג לשנות את דעתם ולהתחרט, ואז עולה השאלה מה גורלו של הסכם הממון או הגירושים שכבר נחתמו ואף אושרו או קיבלו תוקף של פסק דין מחייב.

סוגיה זאת נדונה השבוע בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, במסגרת תביעתה של אישה לכפות את ביצועו של הסכם הממון על בן זוגה. בדצמבר 2010 בני הזוג התייצבו בפני בית הדין הרבני והצהירו כי כבר נשאו בנישואים אזרחיים, אך כעת הם מעוניינים להתחתן בנישואים על-פי ההלכה, והאישה, עולה מחבר עמים, אף הוציאה אישור רבני על יהדותה לשם כך.

בטרם נישואיהם הדתיים ביקשו בני הזוג להסדיר בינהם את ענייני הרכוש בהסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון, ובית הדין הרבני אישר את ההסכם כחוק ונתן לו תוקף של פסק דין.

שבועיים לאחר אישור ההסכם הבעל העתידי התחרט, לא רק על הסכם הממון אלא על עניין הנישואים כולו, וביקש לסיים את הנישואים האזרחיים ולהימנע מקיום טקס הנישואים הדתי המתוכנן גם יחד.

הצדדים נפרדו עד מהרה בגט לחומרא בשל הנישואים האזרחיים, אך האישה נותרה איתנה בעמדתה כי על הבעל לקיים את חובותיו בהתאם להסכם הממון שכבר הפך לפסק דין, ובמיוחד את הסעיף במסגרתו התחייב לשלם עבור לימודיה האקדמיים של האישה לתואר ראשון במשפטים ולתואר שני בכל תחום שתבחר.

בית הדין דחה את תביעת האישה וקבע כי משבוטלו הנישואים בטרם התקיימו, הרי שגם הסכם הממון שנכרת לקראתם בטל מעיקרו, שכן קיומו תלוי בהם. בית הדין למד זאת הן מלשון ההסכם והן מהבחינה המהותית.

מבחינת ניסוחו של ההסכם, הסכם ממון מתחיל בדרך-כלל במספר הצהרות עקרוניות המתחילות במילים "והואיל", ובמקרה זה משפטים אלה כללו את ההצהרות הבאות: "הואיל ובני הזוג מתכננים להינשא ב"ה כדת משה וישראל", ו"הואיל ובני הזוג מעוניינים להסדיר את חייהם המשותפים".

בית הדין קבע כי פסקאות דקלרטיביות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מתנאי ההסכם ואינן מהוות גילוי מחווה בעלמא כפי שרבים טועים לחשוב, קרי יש בהן כדי ללמד כי קיומו של ההסכם תלוי במימוש כוונת הצדדים להנשא ולחיות חיים משותפים.

גם מהבחינה המהותית בית הדין לא ראה את הצדק שבחיוב הבעל העתידי בתשלום שכר הלימוד של אישה אשר החליט שלא להינשא לה, ונראה כי זהו החלק החשוב יותר בפסק הדין.

פסקי דין דומים ניתנו גם בנוגע למעמדם של הסכמי גירושים שנחתמו ואושרו, אך לאחריהם בני הזוג התחרטו ושבו זה לזו. כמו הסכם הממון, גם הסכם הגירושים נחתם כשהוא צופה פני סיטואציה מסוימת שלא התקיימה, ובהיעדרה ההתעקשות על אכיפתו של ההסכם נעשית בחוסר תום-הלב המהווה את הבסיס לכל עולם המשפט.

אכיפתם של הסכמי ממון או גירושים שלא התקיימו לא רק שאין בה מראית הצדק, אלא שהיא אף עלולה לפגוע בחירותו של האדם להתקשר בנישואים או להשתחרר מהם עקב הלחץ הכלכלי שבישום ההסכם לאחר שינוי הנסיבות. תפקידו של בית המשפט בנושא זה הוא לשמור על האוטונומיה של האדם לשנות את דעתו ולהתחרט, כל עוד אין בדבר כדי לפגוע כלכלית בצד השני.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".