למה לא לדבר על המונדיאל?

1. אחת הקלישאות החבוטות ביותר שצמודות לנבחרת ישראל הרבה יותר זמן מד"ר רוסנובסקי, היא זאת שטוענת כי "חסר לנו הגרוש ללירה". מאחר והלירה אינה מטבע חוקי מאז 1980 והגרוש נעלם אי-שם בתחילת שנות ה-60, הקלישאה שומרת על ערכה הנומינלי באותה אדיקות שבה דודו אוואט הורג לנו משחקים בזמן פציעות.

בשורה התחתונה צברה נבחרת ישראל בדיוק את אותן ארבע נקודות שפרשנים ריאלים צפו לה, וליקטה 10 מתוך ה-12 האחרונות, לעומת חמש שהשיגה פורטוגל בפרק זמן זהה. כולנו יודעים שישראל היתה רחוקה מרחק שתי דקות מצבירת 12 נקודות מ-12 ופורטוגל מצבירת 4 מ-12, אבל שתי דקות הן לא ההבדל בינינו לבין ברזיל 2014, כמו שההבדל בינינו ללירה הוא לא גרוש: הוא הרבה יותר מכמה פרוטות.

2. ישראל איבדה חמש מתוך שש הנקודות שאין לה במשחקי הבית מול רוסיה ופורטוגל. היכולת של נבחרת מדרג שלישי לתקן את אובדן שכזה במשחקי חוץ, היא הרבה יותר מאשר להשיג בהם את הנקודות, באותה ניצולת שערים כמו שהיא עושה בארבעת המשחקים האחרונים שלה בבית 6 של מוקדמות המונדיאל. זה עניין של גישה, של פאסון, של דרך.

אין כל ספק שאלי גוטמן מתמקד בכל משחק לגופו ומצליח ברוב המקרים למצוא את הדרך, את המערך ואת ההרכב הנכונים. זו הסיבה שאנחנו נראים אחרת בארבעת המשחקים האחרונים לעומת שני הראשונים. אין גם ספק שעדיין, לאחר שישה משחקים, אנחנו נראים כנבחרת שנגררת, שמגיבה, שמנצלת חולשות. נבחרת שעולה לטורניר גדול היא נבחרת יוזמת, מכתיבה קצב, שולטת בו, ובעיקר מנצלת את יתרונותיה.

נבחרת ישראל הוליכה 1-3 מול פורטוגל ביום שישי ושיחקה מול נבחרת סופר מוגבלת - שלא הצליחה לעשות דאבל פס נורמלי אחד כדי ליצור יתרון מספרי על ההגנה הישראלית, ועדיין נבחרת ישראל התגוננה ברוב 180 הדקות בשני המשחקים, על-אף שכבשה חמישה שערים. ככה אולי בונים בחזרה את האמונה של השחקן הישראלי ביכולות שלו בזירה הבינלאומית, וככה בעיקר משאירים את הפרשנים האינטרסנטים נטולי ההבעה - אבל ככה לא עולים למונדיאל.

ועם הררי ציפיות ותילים של הצהרות עסקינן, אז למה שלא נדבר על מונדיאל?

3. ועדיין, בתוכנית המשחק, דפ"א א' ודפ"א ב', גם האסטרטג אלי גוטמן מסוגל לטעות. ואני לא מדבר על כך שהוא נותן אמון בלתי מסויג בדודו אוואט, ששיחק בהחלט ללא דופי במשחק בבלפסט. לפני אוואט עמדה ביום שישי נבחרת שלמה. ההגנה התגוננה באומץ, הקישור האחורי ניסה, הבעיה הייתה בשלושת החילופים ההתקפיים שביצע גוטמן: עטר, רפאלוב ובניון. לכאורה, חילופים התקפיים, אבל במצב שנוצר, שלושת השחקנים האלה היו צריכים ליצור קו הגנה ראשון, הם היו צריכים להחזיק בכדור, והם היו צריכים במהירות לנצל את העורף המידלדל מרוב ייאוש של הפורטוגלים ואת קו ההגנה הגבוה שלהם, כדי לתת את הרביעי. בפועל, גורנישט.

עטר לא הבין מה רוצים ממנו, אבל שכטר שנבחר להחליף את חמד בהרכב בצפון אירלנד, הבין בהחלט מה המטרה. הוא הבין שהוא לא אופציה הגנתית, אלא נמצא שם כדי למלא פונקציה התקפית, וניצל זאת לשני בישולים. שכטר וערן זהבי, ואפשר להוסיף אליהם גם את בן בסט וחמד, הם ארבעה שחקנים שהגיעו משום מקום וקנו לעצמם מעמד. זה קרה להם מהר, בלי שהבחנו בכך, וזה קרה להם כי הם לא התנהגו בצורה שמצפים מהם. התחושה היא כי אלה שחקנים שקרח זורם בעורקיהם.

אם כל הארבעה, או לפחות שלושה, יהיו על המגרש, נבחרת ישראל אולי תצליח להפתיע גם במקומות שלא תצפו ממנה. זו התנהלות טבעית של השחקנים האלה. צריך רק שגוטמן יבין מה יש לו ביד ולא יחפש מה שאין לו.

4. התנועה, הריצה, המהירות, הבעיטה בעיניים עצומות ברגל מלאה. אין ספק, רונן חרזי חזר לנבחרת ישראל והוא לובש את החולצה של עדן בן בסט. הגולים של בן בסט הם גולים וירטואוזים. אין הרבה שחקנים ישראלים שמצליחים להגיע לכדור בתזמון מושלם, להכניס רגל מלאה ולהטיס כדור לפינה גבוהה. אני נזכר בגולים של חרזי מול פולין, סלובקיה, בולגריה, צרפת. במונחים של סרטי קולנוע, גיבורי הפעולה מהסוג של חרזי ובן בסט, יורים כדור אחד בין העיניים, מהמותן. הרבה זמן לא התלהבנו ככה מחלוץ. וזה בנבחרת שיש בה גם את תומר חמד.

במשחק האחרון בבלפסט כבשו רפאלוב ובן בסט, בני אותו שנתון במכבי חיפה, שגדלו יחד בקבוצות הילדים, הנערים והנוער, בנבחרות הגילאים ובשולי הספסל במכבי חיפה של רוני לוי. רפאלוב פרץ בסוף, לבן בסט לא היתה סבלנות והוא נע ונד עד שפתאום גילינו אותו בברסט. בבלפסט ראינו את האיחוד. זו ההוכחה שכישרון לא הולך לאיבוד, הוא רק מחפש לו נתיב.

5. בוריס קליימן במקום אוואט, דקל קינן במקום טיבי המבוהל, זהבי ליד ייני (איזה מותק של שחקן) ונאתכו, ומשחק זהיר עם אחזקת כדור מרבית, ויש לנו נבחרת שתלך עד הסוף. אולי הגרוש הזה הוא בכלל איזה אשקודו או קופייקה שיצאו מהמחזור.