אחינו, כולנו עבדים לכסף

מחירות לעבדות, מהתלהבות לדיכאון, מציפרלקס לריטלין, מהסחת דעת לבריחה מהמציאות. כן, עבדי היי-טק, בהחלט שפחות השופינג. והילדים שלכם, שלנו, של כולנו, שמבקשים: תביא לי. שתובעים: תן לי. כי גם לחברים שלהם יש. והם חייבים, פשוט חייבים, גם וגם ועוד ועוד.

יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו. כי כולנו עבדים כאילו. לכסף.

בואו נודה על האמת, קצת התבלבלנו. שכחנו מה עיקר ומה טפל. מה חשוב יותר ומה חשוב פחות או לא חשוב בכלל. כסף הוא בסך-הכול אמצעי. מטבע עובר לסוחר. השתקפות של יחסים. מספרים, נייר, מספרים על נייר. הוא אינו המטרה, התכלית, תמצית החיים. החיים זה משהו אחר לחלוטין.

כסף אמור לסייע לנו לשפר את חיינו ולהיטיב עם עצמנו. הוא קריטי, הוא משמעותי ומחויב המציאות. אי-אפשר להדחיק זאת ולהתעלם מזה. אבל הוא לא יעשה אותנו מאושרים.

אפשר להיות עשירים ועצובים, ועניים הם לא בהכרח אומללים ומיואשים. זה תלוי יותר מכול בקשר שלנו עם עצמנו, במרחק שפתחנו מהחלומות שלנו ובאומץ שלנו לבטא את המאוויים הכמוסים שבנו.

עוד ועוד רכישה, עוד קנייה רק ימלאו את החור לרגע, אבל לא באמת יפתרו לנו את הבעיות הרגשיות ולא יגרמו לנו באמת אושר. רק התנהלות נכונה, שפויה, הגיונית, מחוברת, תהפוך אותנו לרגועים ולמסופקים; רק אם נתנתק מהסיפור הפנימי שאנחנו שבים ומספרים לעצמנו, שכסף יסדר לנו את החיים. כי לא, הוא לא יסדר.

להיות עצמאי וחופשי באמת

אז חירות אמיתית, ננסה לנסח, היא חירות כלכלית. וחירות כלכלית אינה בהכרח עושר מסנוור או ממון רב או חזירות מנקרת עיניים. החירות האמיתית היא לא להשתעבד. לכסף. למותרות, לקניות, לשיווק האגרסיבי, להסחות הדעת בתרבות הצריכה המערבית הבוטה, הכל-כך אמריקאית. תרבות שהרסה פה כל חלקה טובה ושיבשה את דעתנו ואת כושר השיפוט שלנו.

נכון, תחת המתקפה המתמשכת, המכוונת, האגרסיבית כל-כך, קשה להיות רגוע, נורמלי, הגיוני, צנוע, מדויק וחף מהשפעות. קשה לדעת מה טוב בשבילך - ממזון ועד ריהוט, מביגוד ועד תקשורת.

אבל אם מצליחים לנטרל או למזער, או אף להתעלם, זה מה שנקרא להיות עצמאי וחופשי באמת. המרדף אחרי הכסף, מי כמונו יודעים, מעייף, מתיש, מעציב. כולנו, כולל כולנו, שוכחים לעיתים מה העניין ולשם מה אנחנו פה.

החרדה הזאת שלא יהיה, הפחד הזה שזה לא מספיק. זה הרי אף פעם לא מספיק. כי אולי יהיה רע או אסון יתחולל, והבלתי צפוי יקרה. הגנים השואתיים שנצרבו בנו ושמנהלים אותנו לא מאפשרים לנו לנוח מאותו המרדף, מאותו המאבק ומאותה ההסתערות. והפחד יש להודות, שב ותוקף אותנו. שוב ושוב. הפחד שלא יהיה לנו, שנישאר מאחור ושניוותר לבד. ומי שפוחד הוא עבד.

אפשר להרוויח הרבה כסף, משכורות-עתק, אבל לעבוד מסביב לשעון ולאבד את הקשר עם הילדים. אפשר לרכוש ג'יפ מאובזר, מודל 2014, אבל להיות תקוע בשיחות טרנס-אטלנטיות עמוק אל תוך הלילה ולהתיש את עצמך לדעת.

אפשר לטוס לחופשה בברצלונה, מלון 5 כוכבים, אבל להכיר במציאות העגומה שאני לא קרוב באמת לילדיי ולהפנים שהאהבה ביני לבין רעייתי נמצאת בסימן שאלה. ואני בודד, בודד ממש. ואז, או אז, מה יעזור לנו כל אותו ממון שצברנו. בשביל מה כל-כך התאמצנו. הכסף הרי לא יציל אותנו מעצמנו.

בחרנו לדון את עצמנו לעבדות

אז אמנם יצאנו ממצרים, אבל בחרנו לדון את עצמנו ואת יקירינו וילדינו לעבדות. מה הם לומדים על עצמם, על העולם שסביבם, על הכוחות שנמצאים בתוכם, על האפשרויות הגלומות בו, אם הכול נמדד בכסף. רק בכסף. איזה חוסר אונים אנחנו משקפים להם, איזה שיעור מרוסק אנחנו מלמדים אותם.

ואיפה לעזאזל האחריות שלנו לעצור את הסחרחרת ולחזור לערכים, למוסר, לטוב שבנו, לאנושי, לפשוט, לטהור ולנקי.

כך שהחירות אינה רק כלכלית. היא בראש ובראשונה רגשית, פנימית ואישית.

זו החירות לחיות איפה שרוצים. החירות לעשות מה שרוצים ולאהוב את מה שעושים. החירות לאהוב את עצמנו ולא את הכסף שעשינו. לאהוב את מי שאנחנו ולא את התואר שלהשיגו עמלנו.

כסף אינו הצלחה. כסף הוא רק כסף. הוא טוב, הוא חשוב ויעיל. אבל הטוב יותר הוא שלנו. החשוב הוא אנחנו.

מי שמצליח באמת הוא מי שנהנה באמת, שמבין שהכסף הוא התוצאה ולא הסיבה. שבסוף, בסוף ממש, זה לא מה שסביבי אלא זה רק אני. ואם אין אני לי מי לי?