חוכמת הפלירט

אל התקופה הראשונה הוא הגיע עם תסביך קל של משיחיות. הוא שכנע את עצמו ביחידיותו. "אנחנו הם האנשים שחיכינו להם", הוא אמר אז במעידת לשון שהעידה משהו קצת לא-סימפטי על המועד.

אחר-כך הכריז שנשיאותו תהיה "טרנספורמטיבית, כמו זו של רייגן" (ביל קלינטון חרק שיניים), זאת אומרת, הוא יחולל תמורות היסטוריות באמריקה. כל-כך שיכור-היסטוריה היה המועמד הדמוקרטי לנשיאות, עד שאפילו הודיע כי בברירה בין "טרנספורמטיביות" ובין 4 שנים נוספות בבית הלבן, הוא יוותר ללא קושי על 4 השנים. לשון אחר, הוא יקריב את עצמו לטובת ההיסטוריה.

נשיאים אמריקאים אינם מוותרים על עוד 4 שנים. האחרון שוויתר מרצונו, אף כי ללא ספק היה חוזר ונבחר, היה קלווין קולידג', 1928. אובמה, כמו כל קודמיו, שינה את דעתו עד מהרה. צריך להיות איש צנוע מאוד כדי לא לרצות להישאר בטירה ההיא, ספונת החשיבות, המסורת והפריבילגיות. אנשים צנועים, אבוי, אינם נבחרים לנשיאים, או בעצם כמעט לכל כהונה פוליטית.

בשרו, בשרם, בשרנו

חלק גדול מדי של 4 השנים הראשונות הוא הקדיש לטרנספורמציות, שרוב האמריקאים לא רצו בהן. הוא נקלע למצב קבוע של עימות. הוא בזבז כמעט את כל הונו הפוליטי. הוא עשה את הטעות שפוליטיקאים נוטים לעשות בכל המקומות: הוא הניח שעצם ניצחונו בבחירות העניק לו את הכוח הפוליטי לשנות ("לבחירות יש תוצאות". כן, יש. אבל לפעמים הן בלתי חזויות). הוא למד, על בשרו, על בשרם, על בשרנו, שהכוח לשנות נקנה במאמצים, במתינות, בעורמה, בקריצה.

אה, כמה שהוא לא ידע לקרוץ. כאשר אירח את בנימין נתניהו בבית הלבן בפעם הראשונה, כמעט לפני 4 שנים, הוא נהג בחוסר חן ובחוסר דרך-ארץ. הוא העניק לנתניהו את טיפול השרפרף הטורקי. בשביל מה זה היה טוב להשפיל ראש ממשלה אורח עם אוסף של בעלי ברית חזקים לאורכה של המערכת הפוליטית האמריקאית ולרוחבה.

עורמה וקריצה, מרכיבי יסוד של התנהגות אנושית, היו משנות את הכוריאוגרפיה. בפומבי הייתה מורעפת חיבה. נימוס יבש היה מחליף אותה בהיסגר הדלתות. לינדון ג'ונסון, הנשיא ה-36 של ארצות-הברית, היה אלוף הקריצות. הוא ידע לשלב מתק שפתיים עם איומים מוסווים. אפיזודה אחת די מפורסמת מתארת את מעמד פגישתו הראשונה עם אדגר הובר, המנהל אפוף המיתוס של האף.בי.איי, ששום נשיא לא העז להחליף. הוא הכריח את הובר לטעום צ'ילי טקסני חריף להחריד, נגד רצונו של הובר.

תן לו צ'ילי, לכל הרוחות; השקה אותו בוויסקי הכי בורבוני; הרעף עליו חיבה, ואפילו פלרטט בגלוי עם אשתו. ואז תכניס לו.

לא בדיוק "שלום, חבר"

ובכן, אין לי כל מושג אם הנשיא הכניס לראש הממשלה בירושלים, אבל הוא נתן לו את הצ'ילי ואת הבורבון, וליטף אותו ופלירטט עם אשתו. ואחר כך הוא הלך אצל ילדי העתיד, ואמר להם שהם צריכים לעשות שלום גם אם הפוליטיקאים שלהם חדלו לדבר על שלום.

כשלעצמי אני מודה שלא התפעלתי מכל נאומו של הנשיא בבנייני האומה. למשל, היה משהו לא מכובד, אם גם מצחיק, בהלצה על "ארץ נהדרת". נשיאים כמעט לעולם אינם כותבים את נאומיהם, אבל חשוב שהמאזינים ישתכנעו כי הנשיא היה מסוגל לכתוב את הנאום שקרא. ביל קלינטון לא חצב מלבו את "שלום, חבר". עשתה את זה בשבילו הסגנית היהודייה של ראש סגל הבית הלבן, אשר זכרה קצת עברית מן הבת-מצווה. אבל הוא נשמע כה אותנטי, עד ששומעיו היו מוכנים להאמין שהוא למד עברית בהסתר.

כך או כך, לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון, נראה שהנשיא החליט לוותר על משיחיות לטובת פרגמטיות. במקום לנזוף באויביו, הוא התחיל לחזר אחריהם. הם קצת נבוכים, מפני שבהרבה מקרים בוחריהם שלחו אותם לוושינגטון כדי לשנוא את הנשיא, ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליו בכל הזדמנות. מוקדם להעריך את הצלחת החיזורים, אבל בוודאי אין הם מזיקים לנשיא.

היוכל ברק אובמה להטביע את ישראל באהבה? אני חושב שהתשובה הברורה, המוכחת, המנוסה, היא לא. אפילו קלינטון, אהוב העם, לא הצליח להציל את מפלגת העבודה מתבוסת 1996. מה טובה תצמח אפוא לאובמה או לכל משתתף אחר מן הפלירט הזה? אולי, יום אחד, הוא יקל על הנשיא לרקוע ברגלו, ולהודיע שמספיק ודי; ואולי הוא יקל על ראש הממשלה להימנע מרקיעת רגל, מפני שידיד אמת לנו בבית הלבן.

טאייפ, תרים את הטלפון

מתנת הפיוס-לא-פיוס עם טורקיה (ראו נא את רשימתי במוסף "גלובס הערב" היום) היא אולי רמז לבאות. כאשר הנשיא עומד בחדר העבודה שלך, מרים את שפופרת הטלפון, ואומר, "בנג'מין, תחייג בבקשה לאנקרה, ותגיד שאתה מתנצל, מ-ת-נ-צ-ל"; וכאשר הנשיא נמצא על קו הטלפון, ואומר, "טאייפ, תרים את הטלפון ותתפייס", לנתניהו ולארדואן קשה לסרב, גם כאשר הם חורקים שיניים. בדיוק כפי שרבין וערפאת לא יכלו לסרב, כאשר קלינטון הכריח אותם ללחוץ ידיים. זה מכלל היתרונות המיידיים שמעניקה הנשיאות לבעליה.

אחדים ממבקרי אובמה בארצות-הברית אומרים עליו שהוא עומד לחזור ולשלוף את ציפורניו; שאין לו כל עניין בפוליטיקה של הסכמות רחבות; שמטרתו האמתית היא להבטיח ניצחון חסר תקדים למפלגתו בבחירות של נובמבר 2014 לקונגרס; שאובמה ה"אמיתי" - זה שהימין האמריקאי בזבז זמן ומשאבים ורווחי הימורים ממקאו ומלאס וגאס כדי להזהיר את העם האמריקאי מפניו - יחזור ויופיע לאחר 2014, אם אמנם מפלגתו תנצח.

מי שהתפרנסו מתחזיות קודרות על נקמת אובמה בנתניהו בפרוש תקופת כהונתו השנייה יוכלו להתנחם באפשרות שהוא עוד ייקום. כשלעצמי פקפקתי אז, ואני מפקפק גם עכשיו.