דן ענבר חולה על "בית ספר למוזיקה". הוא ואשתו שגית לא מפספסים אף פרק. "זה דבר שיכול להיות רק בארץ", אומר יזם הנדל"ן האמריקאי לשעבר, שקבע את חייו בישראל בעקבות אהובתו. "החום, האהבה, הקשר בין האנשים, בין התלמידים והמורים. זה נפלא. בארצות-הברית, אם אתה רואה תאונת דרכים, אתה ישר ממשיך הלאה, שחס וחלילה לא יראו בך מעורב. גרתי יותר מ-20 שנה באותו מקום בשיקגו, ואני לא מכיר את השכנים שלי".
ההתמוגגות הזאת של ענבר על החום הישראלי לא הייתה יכולה להתקבל טוב יותר מאשר במקום שבו אנחנו יושבים - דירתו הקטנה של יצחק מלול ברחוב הנביאים בבת ים. הוא מציע לנו קולה, מים, קפה. "תראי", אומר ענבר, בעל זקנקן מוקפד וגזרה מוקפדת לא פחות (הוא טבעוני), לבוש בג'ינס משופשף ובז'קט ספארי, "אנחנו יושבים כאן בדירה שלו. אין מצב שסיטואציה כזאת הייתה מתרחשת בארצות-הברית".
הפמיליאריות שענבר כל-כך מתרגש ממנה היא אכן לא עניין של מה בכך. מלול הוא יו"ר ועד הבית באחד מ-24 הבניינים בבת-ים, שיעברו שיפוץ במסגרת תמ"א 38. ענבר הוא היזם של הפרויקט. נגיד שוב: 24 בניינים. כמעט רחוב שלם. על הנייר, זהו פרויקט התמ"א 38 הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך האותיות הקטנות ישנו סיפור מורכב מאין כמוהו.
תמ"א 38 הוא כאב ראש לא קטן כשמדובר בבניין אחד - החל בשכן האחד שתמיד מתנגד, דרך הדיירים שחושדים כי היזם מנסה לעשות הון על-גביהם, עבור במסלול הביורוקרטי של הרשות המקומית ועד השיפוצים עצמם. אז תחשבו מה המשמעות של פרויקט כזה ב-24 בניינים, שמאכלסים דיירים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך: עולים חדשים, דיירים ותיקים, מבוגרים, דיירים של עמידר (שחותמת על הסכם התמ"א בשבילם) שוכרים ובעלי דירות שמחזיקים בהן להשקעה.
"זו בהחלט אוכלוסייה מורכבת", מאשר עו"ד גיא פרבמן, המטפל בעשרות פרויקטים של תמ"א 38 ומלווה את ענבר בפרויקט הנוכחי.
- נראה שזה פשוט יותר עם אוכלוסייה כזאת. בתל-אביב בטח מסתכלים על כל פסיק בחוזה.
"אני אגיד לך מה ההבדל", ענבר מתערב. "כאן, בבת ים, התושבים מבינים שגם אנחנו צריכים להרוויח משהו. בתל-אביב אומרים לי הדיירים, אתה לא תראה מאיתנו גרוש, אנחנו נביא אותך למצב שזה לא יהיה לך כדאי. כאן התושבים מגישים קפה ועוגה; בתל-אביב לא".
מה התושבים מקבלים בתמורה? הבניינים כולם, בני 16 דירות על-פני 4 קומות, יקבלו תוספת של 11 דירות על-פני שלוש קומות וחצי. כל דירה תזכה בממ"ד, שיתפקד כחדר נוסף, וכן מעלית בבניין וחיזוק היסודות מפני רעידת אדמה. עבור יו"ר הוועד מלול, למשל, החדר הנוסף יאפשר לו לתת לכל אחת מבנותיו חדר משלה, וכן מרפסת שמש.
ענבר עצמו מתגורר בבניין גבוה ממש מול הפרויקט, אחד מכמה בניינים שנבנו שם בשנים האחרונות. מסביב יש כרגע הרבה "סלאמס", ויש עוד מקום לפיתוח. אבל מבחינת ענבר, די לו להיות 300 מטרים מהים ו-10 דקות מתל-אביב. "מדדתי", הוא מתגאה, "זה 10 דקות ברגל. כל המסעדות הטובות של יפו נמצאות במרחק הליכה מכאן".
זה לא שהכול אידיאלי. בפרויקט בסדר גודל כזה הדברים אף פעם לא יכולים להיות אידיאליים לחלוטין. "כל דבר כאן לוקח יותר זמן", ענבר מסביר, "יש יותר קשיים. בארצות-הברית, כשיוצאים לפרויקט, בתוך שבועיים מכנסים יחד את כל הגורמים הרלבנטיים, וכל אחד נותן את ההערות ואת ההתייחסויות שלו. כאן אתה הולך מגורם אחד לאחר, כל אחד נותן לך תשובה אחרת, ולכל תשובה אתה צריך לחכות חודשים. האנשים נהדרים, אין דברים כאלה, אבל אף אחד לא יכול לשנות את השיטה. הביורוקרטיה כאן זה קטסטרופה".
- אז למה, בעצם? מה היה לך רע בארצות-הברית?
"קודם כול, זו הארץ שלנו. אם לא נבוא לכאן ונעשה מה שאנחנו מאמינים בו, לא תהיה לנו מדינת היהודים. רוב הישראלים שפגשתי בארצות-הברית, לו היו יודעים שיש להם כאן פרנסה, היו חוזרים לכאן אתמול".
- עם יד על הלב, כשאתה נתקל בכל הקשיים, אתה לא מתחרט לפעמים?
"אם אתה מפסיק משהו באמצע, אתה יכול להתחרט, אבל אם אתה משלים תהליך עד הסוף - לעולם לא תתחרט".
שליש מחיר מתל-אביב
ענבר, 54, נולד במונטריאול קנדה, לישראלים שעזבו את הארץ. בבגרותו עבר לשיקגו, שם הוא נכנס לתחום בתי אבות ודיור מוגן. לחברה שלו הוא קרא "ענדב" ("שילוב של 'ענבר' ו'דוולופמנט'", הוא מצהיר, "באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב"). יש לו שלושה ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים: הבכור מתגורר בניו-יורק; האמצעית (24) והצעיר (19) עשו עלייה לפני כשנתיים.
הוא התגורר בהיילנד, פרבר יוקרתי של שיקגו, ושם גם שכן משרדו. לפני כחמש שנים הכיר את אשתו הנוכחית, שגית, ישראלית לשעבר, במקור מבת ים, שהיגרה לשיקגו. כשנולד בנם הראשון, כיום בן 3, עלו לישראל. זאת, הוא מדגיש, אף על פי שאשתו העדיפה להישאר בארצות-הברית: "היא חשבה ששם יותר קל ויותר נוח". כיום יש להם כבר שני ילדים, "ועוד אחד בתנור". שגית, ענבר אומר בסיפוק, לא מוכנה לשמוע על חזרה לאמריקה.
הוא רצה לגור ליד הים, וכשהתעניין בדירות בתל-אביב, הבין שהמחירים גבוהים מנשוא - 3.5 מיליון שקלים על דירה של 130 מטרים רבועים. ואז חבר הביא אותו לראות את אזור החוף בבת ים. ענבר נדלק. הוא ניסה לשכור דירה באחד הבניינים החדשים הסמוכים לחוף, ומצא עצמו עומד בתור עם עוד רבים אחרים. "ראיתי שיש כאן פוטנציאל", הוא משחזר. "ראיתי את המקום הזה, 10 דקות מתל-אביב ובשליש המחיר. ראיתי את התחלת הבנייה של בתי המלון על החוף - עומדים לבנות כאן 2,000 חדרים. ראיתי שלטים של פרויקטים, זה נראה מבטיח".
השלטים היו מטעמו של רוני אור, כיום מנהל המכירות של הפרויקט, שניסה אז להחתים את דיירי הבניינים על הסכמה לתמ"א 38. במקביל חיפש יזם שיהיה מוכן לקחת את המשימה על עצמו.
אור מספר שחברות התעניינו אבל בזה זה נגמר: חלקן נסוגו, עם חלקן זה לא הגיע לכדי חתימה. כשהגיע ענבר, נבדקו היכולת הכלכלית והניסיון שלו. "חיפשו מישהו שהוא מספיק נאיבי", מתבדח ענבר. "ראיתי שאור יודע לשכנע. התחלנו להחתים את הדיירים. הבאנו אותם למלון, עשינו להם כנסים, כל הדיירים התחילו לשאול שאלות. ראיתי גם שחברות מוכרות בנו כאן. ראיתי שמתחילים לבנות כאן בתי מלון".
- וזה גרם לך להבין שמשהו קורה פה.
"כן. את מכירה, למשל, את הסיפור של מקדונלד'ס וברגר קינג? לכל מקום שאליו מקדונלד'ס הלכו, ברגר קינג באו אחריהם, כי הם יצאו מנקודת הנחה שמקדונלד'ס כבר עשו את המחקר לפניהם".
- מישהו חשב על זה קודם, אתה אומר. מצד שני, אולי עבור הראשון שחשב זה כדאי, אבל לא בשביל השני. השוק קטן. אתם הולכים להרים פה 300 דירות. אתה בטוח שיהיו להן קונים?
"אם היינו בנס ציונה או ביבנה, אולי זה היה נכון. אבל אנחנו 10 דקות הליכה מיפו".
למרות התוספות שמהן ייהנו הדיירים, ההסכמה שלהם לא הושגה בן לילה. "תהליך אישור התב"ע מבחינת העירייה היה ארוך מהצפוי", אומר אור. "כשנכנסנו, אנשים היו מיואשים. היו יזמים שניסו, אבל עם אף יזם זה לא הגיע לכדי חתימה. הנושא של הגנה מפני רעידת אדמה לא שכנע אותם, ומעבר לזה היו גם כל מיני דרישות לא הגיוניות: תשפץ לי, תוציא אותי לשכירות לתקופת הבנייה. היו כאלה שביקשו לקבל כסף תמורת ההסכמה".
מה ששינה את הגישה היו דווקא מבצע "עמוד ענן" וירי הטילים לעבר המרכז. רעידות אדמה זה עניין אחד, טילים שנופלים בראשון לציון ומפרקים בניין שלם - זה כבר סיפור אחר. וכך, עוד ועוד תושבים שוכנעו לחתום. אישור התב"ע שכנע את המתנדנדים, והתחלת הבנייה לאחרונה השלימה את העבודה, והביאה עוד מתלבטים לחתום.
"זכינו בלוטו", אומר גריגורי גוטפרינד מהנביאים 57, המתגורר בדירה עם אמו בת ה-80. "אנחנו מקבלים חיזוק של הבניין, מעלית, ממ"ד ומרפסת שמש. יש כאן דיירים מבוגרים וחשבנו כבר מזמן להתקין מעלית, אבל זה היה יקר מדי. עכשיו נקבל את זה".
- אבל אתם מקבלים עוד 11 שכנים.
"מי שבא, ברוך הבא".
העבודה צפויה להתבצע באופן מדורג: כיום יש בנייה בשני בניינים, שבשניהם הושגה הסכמה של 100% מהדיירים, אף על פי שהחוק מסתפק בהסכמה של למעלה משני-שלישים. "אנחנו לא מתחילים לבנות לפני שיש לנו 100%", ענבר מתגאה.
*** הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
