המלצת ספר: "תקווה (טרגדיה)" מעלה תמונת עולם סאטירית ומחניקה

"תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר - ספר פסיכי, יהודי מאוד, מצחיק, מבריק, מעצבן, נוירוטי, נודניק ■ עולה מבדיחות שואה מתובלות ביידישקייט אמריקני

תארו לעצמכם את וודי אלן על ריטלין. את פיליפ רות מסטול. את סשה ברון כהן בהתקף חרדה. עכשיו תערבבו את התוצאה עם צורך אינסופי לעשות דווקא ועם אובססיה לשואה. מה יצא? "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר. ספר פסיכי לגמרי, יהודי מאוד, מצחיק, מבריק, מעצבן, נוירוטי, נודניק.

ספרו הקודם של אוסלנדר, "מחבואים עם אלוהים", עסק בזהות יהודית ובחוויה (האוטוביוגרפית) של חזרה בשאלה והימלטות ממשפחה חרדית-אמריקנית. בספרו החדש הוא מרשה לעצמו לכתוב סאטירה שנונה על ניכוס השואה, ועל הצדקת כל התנהגות בלתי סבירה באמצעותה.

זעקות הסבל של אמו של הגיבור, סלומון קוגל, מפלחות את הבית מדי בוקר, מיום שקראה שזו התנהגות נפוצה בקרב יוצאי שואה. "זה ככה מאז המלחמה" הוא ביטוי חוזר בבית, אלא שאיש מהם - לא האם ולא הוריה לפניה - לא עבר שום מלחמה. "אמא אפילו לא התקרבה למלחמה", מדייק אוסלנדר, "אם לא מחשיבים את המכירה השנתית בכלבו במברגר אחרי חג ההודיה".

זה לא מונע ממנה להיכנס בלילות לחדרו של קוגל הילד, להקריא לו לפני השינה סיפורי זוועה מבוכנוואלד ולהראות לו תמונות של ערימות של גופות עירומות, כשהיא מנכסת גם אותן לעצמה. "'זה הדוד שלך', הייתה אומרת. 'וזו אחותו של סבא שלך. וזה אבא של בן הדוד שלך'. 'ומה זה?' שאל קוגל והצביע על מנורה עם אהיל שהיא שמה ליד המיטה שלו. 'זה', אמרה ונאנחה, 'זה סבא שלך'..... 'כתוב כאן שזה יוצר בטייוואן', אמר קוגל. אמא תלתה בו עיניים דומעות, מאוכזבות וכועסות. 'מה ציפית, שיהיה כתוב שזה יוצר בבוכנוואלד?'".

הבעיה היא שאוסלנדר לא סומך עלינו שנבין את הפואנטה, וחוזר על כל דבר שוב ושוב. בהמשך מביאה האם לבנה גם קופסה ובה סבון. "'זו סבתא-רבתא שלך', אמרה, וכבשה את פניה בידיה. ... 'קראו לה 'אייבורי'? הוא שאל. עיניה נמלאו דמעות. 'מה ציפית שיהיה כתוב על זה, אושוויץ?'".

בהמשך הוא מתעמת עם הסמל האולטימטיבי של השואה, אנה פרנק, שמתנחלת בעליית הגג בביתו, כותבת את הרומן הגדול שלה במחשב נייד וזוללת מצות ובורשט. אולי זו מחווה לפיליפ רות, שקדם לו בהבאתה של אנה פרנק לאמריקה ב"סופר הצללים" שלו. אלא ששם אנה היא צעירה יהודייה נאה ומבריקה, שהגיעה לארצות הברית אחרי המלחמה וחיה בשם בדוי כדי לא להרוס את המיתוס. אצל אוסלנדר היא התגלמות זכר השואה - זקנה מחרידה עם ציפורניים דמויות טפרים, שהגיבור מנסה לסלק מביתו ומחייו.

"את יודעת למה אני לא מזעיק משטרה כדי לסלק אותך?"", הוא שואל את הזקנה המבחילה. "כי אתה גרמני", היא עונה, "ואתה מרגיש ייסורי מצפון על מעשי הזוועה שביצעת". "אני לא גרמני", אמר קוגל. "אז כי אתה יהודי", היא עונה, "ואתה מרגיש ייסורי מצפון על הזוועה שלא עברת". בינגו.

תקווה
 תקווה

תקווה (טרגדיה), שלום אוסלנדר, כנרת זמורה מודן, 302 עמ', 94 שקלים