סדרה: דיינסטי; במאי: מיטש גולדהאר

תמונת המצב ברורה: כל תוצאה בשבת מלבד ניצחון בבלומפילד על מכבי ת"א - תחסל לחלוטין את אספירציות האליפות של מכבי חיפה. גם אם יש בחיפה כאלו שעדיין מרשים לעצמם לפתח הזיות על הקפת קרית אליעזר עם הדגל הרי שבכל החלומות שלהם נכללת אותה שורה תחתונה: 6 מ-6 מול מכבי בשני משחקי הפלייאוף. פחות מזה פשוט לא יספיק.

מכבי מגיעה למשחק העונה בסיטואציה חלומית: אפילו תיקו אמור לגרום למערך הלוגיסטי של רון חולדאי להתחיל לתכנן כבר בבוקר יום ראשון את הסדרי התנועה לבמות. השאלה היחידה שתישאר פתוחה: בפארק (הירקון) או בכיכר (רבין)?

***

עניין מהותי הרבה יותר מהאליפות המתקרבת של מכבי בעונה הזאת נוגע להמשך חייו של המועדון. לצורתו של העתיד. האם יכולה להתפתח כאן שושלת שתשלוט באופן טוטליטרי על הכדורגל הישראלי?

האינסטינקט לא מאפשר לחשוב אחרת. בעיקר כי כלכלית אף קבוצה לא תוכל להתחרות בשנים הקרובות עם הכיסים העמוקים של גולדהאר. יעקב שחר לא ניסה מעולם לקרוא תיגר על בעלים "משתוללים" בכדורגל הישראלי. כשאלו באים שחר מוריד את הראש בגזרת הרכש והמשכורות (לפרטים ניתן לפנות לגאידמק, גד זאבי, רובי שפירא, לפרקים מסוימים לסמי סגול והרציקוביץ', וכמובן לגולדהאר). הפועל ת"א ובית"ר ירושלים כמו שזה נראה כרגע בכלל לא במשחק הזה. מה שמשאיר את מכבי לבד בפסגה.

ההנחה לפיה יתרון כספי משמעותי לא בהכרח מסייע לייצר שושלות בכדורגל הוכחה כמופרכת. אפשר להזכיר בהקשר הזה את רוזנבורג, שבמשך 10 עונות רצופות, בין 1995/96 ל-2005/06, העפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות תשע פעמים. הכסף הגדול של אירופה סייע לה לשמר את מעמדה כקבוצה מספר 1 של נורבגיה, עם זכייה ב-17 אליפויות מתוך 20 אפשריות בליגה בשני העשורים הקודמים.

אפשר גם להזכיר את המקרה ה"מוזר" של אולימפיאקוס היוונית: ב-17 השנים האחרונות הם זכו באליפות 15 פעמים. "מוזר" כי בתקופה הזאת החליפה הקבוצה לא פחות מ-22 מאמנים. מועדון משוגע, חסר סבלנות, כאוטי, שעל הנייר יש לו את כל הסיבות בעולם להיכשל ולקרוס אל תוך עצמו. רק שבכדורגל נוהגים לייחס חשיבות מוגזמת מדי לכוחם של המאמנים. כלכלן הספורט הבריטי פרופסור סטפן סיזמנסקי, מצא כי בין השנים 2001-1987 נרשמה קורלציה של 93% בין גובה המשכורות ששילמו קבוצות הליגה האיטלקית לשחקנים שלהן, לבין המיקום הסופי שלהן בסרייה A; מחקר דומה שנערך בשתי הליגות הבכירות באנגליה בין 2007-1998 מצא קורלציה של 89%; בבדיקה אחרת נמצא כי רק 11% מהמאמנים מצליחים להביא לאורך זמן את קבוצתם למקום גבוה יותר בטבלה, ביחס למיקום הקבוצה בטבלאות השכר של הליגה. הנקודה ברורה: הדבר היחיד שקובע לטווח ארוך הצלחה של קבוצת כדורגל זה לא האיש שעומד אצלה על הקווים, אלא איכות השחקנים (ככל שהם יקרים יותר כך צומח הסיכוי שלהם להביא תארים). או במילים אחרות - גובה ההשקעה של הבעלים זה הדבר הכי חשוב.

במקרה של אולימפיאקוס, היה זה סוקרטיס קוקאליס בתפקיד השוגר-דדי, מיליארדר טכנולוגיה (שווה כ-2.1 מיליארד דולר לפי "פורבס") שרכש את הקבוצה ב-1991 ועד שעזב לפני שנתיים, העמיד לה תקציבים בהם לא יכלה להתחרות היריבה הגדולה פנאתינייקוס.

גם אם לא באותן עוצמות, אין סיבה הגיונית שהתסריטים של יוון ונורבגיה לא ישוחזרו בארץ, לפחות כל עוד טייקון הסמארט-סנטרים ממשיך להזרים.

***

איך מכבי הגיעה לנקודה הטבלאית הכל כך נוחה שהיא ניצבת בה ערב משחק העונה? הסיבה העיקרית לכך היא כנראה הצוות המקצועי הזר שלה. במכבי סיפרו לי לא מזמן ש"אוסקר גארסיה וג'ורדי קרויף לא קוראים אפילו מילה אחת ממה שנכתב עליהם ולא מתעניינים בכלל בתקשורת. יש להם את הדרך שהם מאמינים בה והם לא זזים ממנה מילימטר". מאמן ישראלי היה קורא ושומע דברים. קשה להתחמק מזה. הולנדים וקטאלונים לא טורחים. זה דבר מצוין. אחרת אוסקר עוד היה מאמין בטעות לפני כמה חודשים לאחד הפרשנים מהטלוויזיה שטען בלהט כי הוא חייב להניח את המפתחות אחרי שני משחקים שלמים (!) שרשמה מכבי ללא ניצחון.

אגב, שני המשחקים האלו היו הרצף הכי ארוך שרשמה מכבי ב-2012/13 מבלי לקחת 3 נקודות. מפח נפש בלתי נתפס שכזה קרה לה בשתי הזדמנויות העונה, במחזורים 9-10 ו-14-13, ומאז מכבי נעה על בקרת שיוט.

ההתעסקות בחמשת הפסדי הליגה שמכבי רשמה העונה חוטאת למטרה. נכון, מכבי אולי לא תיזכר כאלופה דומיננטית כמו חלק מהזוכות בתואר הזה בשנים האחרונות, לדוגמא מכבי חיפה של 2010/11 (רק שלושה הפסדים), הפועל ת"א של 2009/10 (הפסד בודד) או בית"ר של 2006/07 (ארבעה הפסדים). אבל היא תיזכר כמופת של יציבות, קבוצה נטולת פאניקה, קבוצה שלא מכירה את המונח "משבר". בשביל אליפות ראשונה אחרי 10 שנים זה מספיק מרשים.

***

שימו לב במשחק העונה בשבת לשני שמות. אלירן עטר, מלך השערים בליגת העל, שקיבל 26 דקות בשני משחקיה הקריטיים האחרונים (והמוצלחים) של נבחרת ישראל במוקדמות המונדיאל. השם השני: דקל קינן, הבלם הישראלי הטוב ביותר בליגה שלנו - שקיבל 0 דקות שלמות במשחקים האלו.

במשחק העונה בשבת בבלומפילד, למכבי חיפה הגדולה שמתמודדת על התואר לא יהיה אפילו שחקן אחד שזכה לדרוך על הדשא הקפוא בבלפאסט או ביום שישי ברמת גן. נציגי ליגת העל זכו במשחקים מול פורטוגל וצפון אירלנד לפחות מ-25% מכלל הדקות האפשריות (וכולם שחקני מכבי ת"א). מה שמוביל למסקנה בלתי נמנעת: מהפכת הליגיונרים של השנתיים האחרונות (32 ישראלים משחקים כיום באירופה) טובה מאד לכדורגל הישראלי, אבל רעה מאד לליגה הישראלית שיורדת מנכסיה.