מתלוננים על ארוחות החג? הן דווקא תורמות במגוון תחומים

משביחין בשעת הסעודה

בעיצומו של שבוע שבו רובנו נעים בכבדות בין סעודת חג בחיק המשפחה המורחבת לסעודה נוספת, אולי זה הזמן לדבר בשבחיה של הארוחה המשפחתית הקטנה והיומיומית. מחקרים מן השנים האחרונות תומכים בדעה הרווחת, כי ארוחה משפחתית יומיומית - לרוב ארוחת ערב - משפרת את חיי המשפחה, וגם את חיי הפרטים בה.

מחקר שפרסם באחרונה פרופ' פרנק אלגר מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, הראה כי בני נוער שבמשפחותיהם נהוגה ארוחת ערב יומית או כמעט יומית, נטו פחות להפרות משמעת בבית הספר, סבלו פחות מהפרעות נפשיות, דיווחו על שביעות רצון רבה יותר מהחיים, על אמון גבוה יותר באחרים ובעתידם הטוב ונטו יותר לעזור לאחרים. והכל בזכות ארוחת ערב, כך על פי המאמר.

זאת ועוד, התועלות הללו של הארוחה המשפחתית נמצאו גם אצל בני נוער שטענו שלא כל כך קל להם לשוחח עם ההורים שלהם. כלומר, מתרחשת איזו שהיא אינטראקציה מיטיבה סביב שולחן האוכל, גם במשפחות שלא מצליחות להגיע לשיתוף רגשי אינטימי עם הנערים. הנתונים נאספו במסגרת סקר של הלמ"ס הקנדית, בקרב 26 אלף בני נוער בני 11-15. לדברי החוקרים, התוצאות הללו נמצאו אצל שני מיני בני הנוער, בני כל הגילים שהשתתפו בסקר וללא תלות במצב הכלכלי המשפחתי.

חוקרים מאוניברסיטת קורנל ביקשו לאתגר את מסקנותיו של אלגר. הם בחנו האם אין אלה משפחות מוצלחות ממילא, שגם מתמידות בארוחת ערב משפחתית. יש בכך היגיון. הרי במשפחות שאנשים לא מסוגלים להביט זה לזה בעיניים, יהיה קשה יותר לנהל שגרה של ארוחות משפחתיות. כך גם במשפחות בהן פושה הזנחה הורית, או חוסר גבולות קיצוני, או עוני המחייב את ההורים לעבוד שעות ארוכות ולעתים ביותר מעבודה אחת.

הפרופסוריות קלי מוסיק ואן מייר טענו: "אם מנטרלים את המשתנה של איכות מערכות היחסים במשפחה, מאבדים חלק מן ההשפעה של הארוחה המשפחתית, אך לא את כולה". כלומר, במשפחות שבהן היחסים עכורים או קרים, עדיין יש בכוחה של ארוחה משפחתית להציל במעט את מצב הרוח ואת גיליון ההתנהגות של בני הנוער. מחקר זה לא אישר ולא שלל את האפשרות כי ארוחה משפחתית הועילה מלכתחילה לקיומם של יחסים טובים. אולי זהו המנגנון שדרכו היא משפיעה.

נראה כי לא יהיה קשה לערוך את המחקר שיכריע בסוגיה הזו: ניתן לבקש מכמה משפחות שאינן אוכלות כיום ארוחת ערב משותפת לעשות זאת, ולראות האם חל שיפור במצב הנפשי של בני המשפחה ובעיקר של הילדים, לעומת משפחות שלא עברו לאכול ביחד. בעודנו מחכים לתוצאות הניסוי - אתם מוזמנים לבדוק זאת בעצמכם, אם עדיין אינכם עושים זאת.

והגדת לבנך

שרה דיוק, פסיכולוגית אמריקנית שעבדה עם ילדים לקויי למידה, שמה לב לתופעה מעניינת. נראה היה כי הילדים שיודעים לספר יותר על ההיסטוריה המשפחתית, הם גם אלה שמצליחים יותר לעמוד במצבי מצוקה ולהתמודד עם אתגרים וכישלונות. את התובנה הזו "מהשטח" היא סיפרה לבעלה, ד"ר מרשל דיוק מאוניברסיטת אמורי, שחוקר ריטואלים וטקסים בקרב החברה האמריקנית, והוא החליט לבחון זאת באמצעים מחקריים.

דיוק וצוותו פיתחו שאלון בן 20 שאלות, שנועד לבחון מה יודעים ילדים לגבי משפחותיהם. הם שאלות קבוצה של 48 ילדים: "היכן גדלו הסבים שלך? היכן הלכו ההורים שלך לבית הספר? האם אתה יודע היכן ההורים הכירו? האם ידוע לך על דבר נורא שקרה במשפחה? ומה מקור שמך?" הם אפילו שאלו: "האם ידוע לך על מישהו במשפחה שעשה פרצוף מפחיד והוא נתקע כך?" (ו-15% מהמשיבים ענו שכן...)

לאחר מכן הסריטו החוקרים כמה שיחות ביתיות של אותם הילדים, וגם העבירו להם מבחנים פסיכולוגיים. המסקנה בהחלט תאמה את האינטואיציה של גב' דיוק: ככל שהילדים ידעו יותר על המשפחה (כולל האגדות האורבניות המשפחתיות), כך השתפר מצבם הנפשי: הם חשו שליטה רבה יותר בחייהם, ביטחון עצמי גבוה יותר והאמינו שהמשפחות שלהם מתפקדות טוב יותר.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החוקרים שבו אל אותן משפחות. התברר כי אותם ילדים שידעו הרבה על משפחתם, עמדו טוב יותר בלחץ הנפשי שיצרו האירועים.

נראה כי הסיפור שכל משפחה מספרת לחברים בה לגבי מקורות המשפחה, ההתפתחות במשך השנים, הערכים וההתנהגויות שהביאו אותנו עד הלום והמקום שאליו בני המשפחה השונים שואפים להגיע - כל אלה תורמים לרווחה הנפשית של הילדים.

גם לגבי השפעת הסיפור המשפחתי, קשה להפריד ביצה ותרנגולת - אולי משפחות קרובות יותר גם מוצאות יותר הזדמנויות של קרבה רגשית, שבהן עובר גם מידע על העבר? דיוק מאמין שאכן כך, אך שבנוסף, עצם הסיפור הקוהרנטי מחזק את החוסן הנפשי. "אנחנו מאמינים כי הסיפור משפר את תחושת השייכות למשהו גדול יותר", אומר דיוק. החוקרים אכן גילו כי ילדים המכירים את הסיפור המשפחתי, מדווחים על תחושת שייכות רבה יותר. לדבריו, לנרטיבים הללו יכולות להיות כמה גרסאות. גרסת ה"לא היה לנו כלום ועכשיו יש לנו הכול", גרסת "היה לנו הכול, ועכשיו אין לנו כלום" וגרסת "עברנו עליות ומורדות - ובכל זאת שרדנו כמשפחה". מתברר שהסיפור בגרסה השלישית הוא הבריא ביותר.

דיוק מזהיר כי עצם לימוד התשובות ל-20 השאלות לא יעזור ליצור את תחושת השייכות. לדבריו, "חשוב לא פחות - מתי מועבר המידע ובאיזה הקשר. בדרך כלל הוא מועבר באירועים טקסיים משפחתיים - חופשות, חגים, סעודות משפחתיות או אפילו אזכרות. העברת המידע היא חלק מפעילות טקסית של המשפחה, ומעידה על כך שנוצרו הזדמנויות שבני המשפחה היו מרוכזים האחד בשני, ללא הפרעות".

הגוזלים עזבו את הקן? הגיע הזמן!

בה בעת שמבוגרים רבים חוששים מן היום שבו כל הילדים יעזבו את הבית והם יישארו עם "קן ריק", הרי שמחקרים שנערכו בעשור האחרון מראים כי זו תקופה מאושרת, שמחה ושלווה. על פי מחקרים אלה, בעלי ה'קן הריק' מרוצים מכך שהילדים "הסתדרו" בדרך זו או אחרת, נהנים מהקשר המחודש איתם כמבוגרים, אוהבים את הבית המרווח ואת הזמן הפנוי שהתווסף להם. הם עשויים לגלות מחדש את הזוגיות או את חבריהם ואפילו לחזור ללימודים. לכאורה, יש למה לחכות.

ואולם מחקר טרי יותר מצא כי עוד לפני שהובן מלוא הפוטנציאל של תקופת הקן הריק, הרי שימי החסד האלה כבר הולכים ונעלמים. הילדים עוזבים את הבית בגילים מאוחרים יותר-ויותר, וזקוקים לתמיכה כלכלית למשך זמן רב. כשהם כבר עוזבים, מרבית ההורים כבר מטופלים בעצמם בהורים קשישים, וזאת בשל הארכת החיים והתווספות שנים רבות של מחלות כרוניות.

חוקרים מאוניברסיטת אורגון מציינים כי הואיל ומדובר בשינויים שחלו רק בשנים האחרונות, הרי שמרבית ההורים מגיעים לשלב הזה כשהם מצוידים בחלומות ענפים לגבי "מה נעשה בפנסיה/אחרי שהילדים יגדלו". וכשהם מוצאים עצמם בשלב הזה עם ילדים שלא ממש גדלו (ואולי גם בלי פנסיה), הם נתקפים רגשות מעורבים - תסכול, חוסר ביטחון, חששות ותשישות רבה. ואולם הרגשות מעורבים. הם גם שמחים על כך שהם יכולים לעזור לילדיהם.

(נראה שלא תמיד הרגשות מעורבים: בפרק הראשון של הסדרה "בנות" מסבירה הגיבורה הראשית, האנה, בת 24, להוריה כי היא זקוקה למימון מלא לשנתיים נוספות בלבד כדי להגשים את ייעודה להפוך לסופרת. "אבל אני רוצה בית על אגם", זועקת אמה בייאוש. "עבדתי קשה כל החיים, ומגיע לי בית על אגם") ובעולם האמיתי? לדברי פרופ' קארן הוקר שהובילה את המחקר, "החברה אינה מכינה את דור הביניים לטפל הן בילדים מבוגרים הן בהורים מתבגרים". החוקרת מציינת כי בה בעת שהעזרה לילדים, אפילו עד גיל 30, מתקבלת בהבנה כל עוד נראה כי הילד הולך בכיוון נכון להצלחה מתישהו בעתיד, הרי שהעזרה להורים הקשישים היא העול הגדול יותר. "קשה לעשות תוכניות, בגלל אי הוודאות, והטיפול דורש משאבי זמן רבים, כך שבעלי ה'קן הריק' לכאורה, שוב מוצאים עצמם חנוקים ומורעבים לפנאי, ממש כמו הורים לילדים קטנים".

אגב, מחקר שנערך באחרונה בתאילנד, ומחקר דומה שנערך בסין, גילו דבר מפתיע: הורים שמתגוררים בכפר סובלים משיעורי דיכאון גבוהים פי שניים (!) אם אחד מילדיהם גר לידם בכפר, לעומת מצב שבו כל הילדים עזבו לעיר. אם ילד חוזר מן העיר לכפר, מיד נעכר מצב הרוח של ההורים ושיעורי הדיכאון עולים. החוקרים מאוניברסיטת קינגס קולג' באנגליה עדיין לא מצאו בדיוק את ההסבר לתופעה שנראית על פניו מוזרה. ההשערות נעו בין האפשרות שילד שלא עזב את הכפר נחשב כישלון במידה כלשהי, לכך שילד שגר בעיר הרחוקה, שולח כסף להורים ובכך עוזר להם. האם ייתכן כי משתנים אלה כה חזקים עד שהם מנטרלים לחלוטין את ההשפעה המיטיבה של הקרבה לילד והקשר איתו? בשילוב המחקר האמריקני, עולה האפשרות כי ההורים פשוט רוצים כבר קצת את הזמן שלהם, וזאת במיוחד בסביבה שממילא קהילתית, כך שההורים לא חשים בדידות גם כשילדיהם רחוקים מהם.

לגלות את סבתא מחדש

האם אנו אוהבים את הורינו יותר או פחות אם נולדים לנו ילדים משלנו? ומה לגבי השפעת בן זוג על הקשר עם ההורים? האם קרבה פיזית להורים פירושה תמיד קרבה נפשית?

חלק הארי של המחקר הפסיכולוגי לגבי קשר הורים-ילדים, עוסק בתקופה שבה הם קטנטנים או מתבגרים. חלק קטן יחסית מן המחקר עוסק בקשר כשההורים כבר מבוגרים, והילדים מטפלים בהם. לגבי הקשר מיד לאחר היציאה מן הבית, וכן בגילי ההורות של הילדים (והסבתאות של ההורים), נאמר פחות.

החוקר פריק בוקס מהמכון ההולנדי למחקר חברתי בחן משפחות שבהן ילדים בני 18-35 והורים בני 50-75, כדי לגלות מה קורה בתקופה זו לקשר ביניהם. ככלל, בוקס מצא כי מערכת היחסים בין ילדים להוריהם בתקופה זו קרובה (וזאת למרות שהמחקר נערך בהולנד, ולא בישראל המשפחתית יחסית). "הפסיכולוגים טעו כשאמרו שהילד יוצא לדרך עצמאית בגיל הזה, ומתנתק רגשית ופיזית מהוריו", אומר בוקס. על פי המחקר שלו, הצעירים רואים את ההורים בערך פעם בשבוע, ונוסף על כך, יותר מ-70% מהצעירים דיברו עם האימהות שלהם בטלפון או בדוא"ל לפחות פעם בשבוע וכ-50% דיברו או התכתבו עם האב. מחקרים קודמים הראו כי בארה"ב מדובר ב-40%. נראה שבישראל השיעור גבוה מאשר באירופה.

אם הילדים חוברים לבן זוג לטווח ארוך, הקשר עם ההורים מתרופף. זאת, בעיקר סמוך לעזיבת הבית לטובת המגורים עם בן הזוג. ואולם כשחיי הנישואין נכנסים לשגרה, הקשר עם ההורים שב ומתחזק.

הקשר מתחזק עוד יותר אם נולדים נכדים, ואז דור הבנים בא במגע רב יותר עם ההורים (הסבים), שרוצים לראות את הנכדים ולעזור בטיפולם. הקשר מתחזק לא רק בגלל ההזדמנויות הרבות יותר להיפגש, אלא כי הילדים מגלים כי הם נעשו דומים להוריהם. תפיסות החיים שלהם לגבי נישואין, גירושים וחלוקת העבודה בתוך המשפחה נעשות דומות יותר.

נציין כי על פי נתוניו של בוקס, חרף העלייה בתדירות המפגשים בשלב זה וההתקרבות בתפיסות העולם, בכל זאת הקשר הרגשי אינו חוזר להיות כמו שהיה לפני היציאה מן הבית, כך שבכל זאת חלה היפרדות של הילד לטובת קיומו כפרט, אך לא כפי שנהוג היה עד עתה לחשוב, כדברי בוקס.

כיצד משפיעה הזוגיות והמשפחה המורחבת על הקשר עם ההורים? אם בן הזוג שלכם לא אוהב את הוריכם, זו בשורה לא טובה לקשר ביניכם לבין ההורים - סביר להניח שהוא יורע. לעומת זאת, אם אתם בסכסוך עם הורי בן הזוג שלכם, זו דווקא בשורה מצוינת להורים שלכם - כי כל עוד הקשר עם המחותנים תקין, הוא גוזל חלק מן המשאבים הכלליים המוקדשים ל"הורים שלנו", והמפגשים שלכם עם הוריכם ייעשו תדירים פחות.

הקשר הפיזי בין ילדים להוריהם נותר תדיר כל עוד גילו של הנכד הצעיר אינו גדול משש, ובהחלט תלוי במידה שבה הסבים עוזרים בטיפול בילדים. הקשר הרגשי והטלפוני, לפחות בין בנות לאימהותיהן, נותר חזק במיוחד גם כשהילדים גדלים מעט, לעומת הקשר בתקופה של הזוגיות ללא ילדים.