בפעם הראשונה בה פגשתי בז'וזה מוריניו הוא בדיוק זכה בליגת האלופות. זה היה בגלזנקירשן ב-2004, ופורטו בהדרכתו השלימה מסע אירופי מופלא. מוריניו הצעיר היה תגלית. מנג'ר אינטליגנטי ונאה תואר, רהוט ולבוש בקפידה, שנון ומבודח, סבלני ומקורי בתשובותיו החכמות, ומעל הכל - מנג'ר שהביא את האימון לרמות מקצוענות חסרות תקדים. מאמן העתיד הופיע, הבינו הנוכחים. המשך הקריירה שלו בצ'לסי ואינטר רק חידד את האמונה וההבנה.
רק שהיום, תשע שנים מאוחר יותר, ורגע לפני שהוא מוביל את ריאל מדריד לרבע גמר האלופות מול גלאטסראי, הזמנים השתנו. מוריניו הוא מאמן זעוף פנים שכבר לא מדבר בחופשיות עם העיתונות; הוא שנוא על אוהדי כל הקבוצות שהוא לא מאמן, ועל-ידי מחצית מאוהדי קבוצתו עצמה. בענף מדברים עליו בעיקום אף, והתקשורת מחפשת בשמחה גדולה הזדמנויות להשתלח בו.
***
למוריניו זה לא ממש אכפת. הוא לא גדל בבית עשיר, ולמד שהחיים הם מאבק, והמטרה היא ניצחון. בצירוף האמונה, שהוא פשוט טוב מכולם, יצא הפורטוגלי לכבוש את העולם. מוריניו הוא אשף התדמיות והסטת תשומת הלב. כמו קוסם הוא מנסה תמיד לנתב את עיני הצופים להיכן שנוח לו, על מנת לפעול בשקט. אולי הנס, נשיא באיירן מינכן, השיב ל"קיקר" לשאלה שעסקה בהתאמתו של מוריניו לבאיירן, ש"האיש בעיקרון ראוי תמידית לזכייה באוסקר, בגלל התפקיד המושלם שהוא משחק בציבור". בכל הקבוצות שניהל עד ריאל, הקפיד מוריניו על שליטה מוחלטת. ההכנה שלו מדוקדקת ופרטנית ואין אצלו מקום לאלתורים. בצ'לסי ובאינטר הדבר התאפשר, בריאל זה היה בעייתי. משמעות המסורת הספרדית של ריאל היא כוח לשחקנים המזוהים עם המועדון. סנטיאגו סגורולה ציין בטור ב"זידויטשה צייטונג" את "הגלאקטיקוס" של העשור הקודם, מדריד של די-סטפנו, מדריד על טהרת הספרדים בשנות ה-60, או את "העיטים" סביב אמיליו בוטראגניו. אבל הקבוצה הנוכחית, הודה העיתונאי הספרדי, היא לא של רונאלדו. היא של מוריניו.
לפרז לא היתה ברירה. אחרי הניסיון הנואש שלו עם פלגריני, הוא נאלץ למפלט אחרון כדי להחזיר כבוד ולשבור את השליטה המונומנטאלית של ברצלונה בספרד. מוריניו הפך לשליט יחיד בבירה. שתי מטרות היו לו: שבירת רצף הזכיות של בארסה, וזכייה נוספת בליגת האלופות שתכתיר את תקופתו בריאל כהצלחה פנטסטית, ואותו כמאמן היחיד שזכה בתואר עם שלוש קבוצות שונות, מה שיקרב אותו לגדולה הנכספת.
לשם כך, שבר "המיוחד" את הכלים. הוא ריסק את מסורת "האבירות" של ריאל, התנהג בחוסר נימוס, בחוצפה ובאלימות. הערותיו לתקשורת על יריבים מבית ומבחוץ חסרות תקדים בספרד, למרות האיבה הקשה המסורתית. את הג'נטלמן ואיש אמונו של פרז, חורחה ולדאנו, סילק מוריניו למורת רוח האוהדים והמועדון. סגורולה מעיד ששלושה דברים מאפיינים את הפורטוגלי: "הצלחותיו, תאוות הכוח חסרת השובע, והאגו חסר המעצורים".
כמרכז הכובד של ה"מדרידיסמו", ניחן מוריניו בכל התכונות של הפופוליסט: דמגוגיה, אגוצנטריות, הנכונות להוביל גם נוכח הפסדים, והחוצפה לראות בעצמך את הקורבן. מוריניו, מסכם סגורולה, מביים את הכדורגל הספרדי כתוכנית ריאליטי. מאמן ותיק אמר לו באחרונה, הוא מספר: "מוריניו מוציא מכולנו את הרע ביותר שבנו".
וההצלחה? לצדו. לברצלונה יש יריב, לפחות מדי פעם. והמטרה הגדולה נשקפת לעיניו: גביע האלופות. מצד שני, המאמן של השחקנים הרגיש העונה לראשונה שהוא לא שליט יחיד. המומחה בהפיכת השחקנים לגוף מגובש, אחיד ולוחמני, ראה פתאום כוכבים שלא עושים בדיוק את המוטל עליהם, שמראים חוסר חשק או ניצוצות מרדנות. מהר מאוד הוא זיהה את שורש הבעיה. כוכב שיש לו קהל אוהדים משלו, שעוד זוכר את ריאל הקודמת: "הקדוש איקר", קסיאס. מוריניו לא מפסיד בקרב בו אסור לו להפסיד. לכן השוער האהוב נודה, והוא נאלץ לשמוע מהמאמן אחרי התיקו מול סראגוסה, שיהיה לו קשה מאוד לחזור להרכב למרות שהחלים לאחרונה מפציעה.
***
לפני שבועיים הכריז מוריניו ש"כמובן הוא יחזור לאנגליה". מתישהו. ה"קוריירה דלה סרה" פרסם בשבוע שעבר שמוריניו בעצם חתום באינטר, ושמרקו מטראצי נבחר כעוזרו. השמועות באנגליה על שובו של "המיוחד" לצ'לסי חזקות מאי-פעם. בכלל, כל קבוצה אותה אימן רוצה שיחזור. טעם ושכרון הניצחונות הופך להתמכרות, והיחיד שמבטיח וגם מקיים הוא מוריניו - עם יותר מ-67% הצלחה במהלך קריירת האימון שלו (סתם לצורך השוואה: לפאביו קאפלו הגדול יש 57%, לאלכס פרגוסון 58%). מוריניו הוא קבלן ניצחונות. זה עולה המון ויש לכך הרבה תופעות לוואי, אבל המכורים לא נגמלים. כך שמי שקובע את המחיר הוא רק הפורטוגלי. בעלי אינטר מאסימו מוראטי נלחם נגד בעלי צ'לסי רומן אברמוביץ' על שירותיו לעונה הבאה, אבל קודם כל נשאר מוריניו במדריד. עד שיצליח לגרום לפרז לפטר אותו, ולשלם לו פיצויים שמונה ספרתיים.
כסף זה סוג של תואר עבורו, ומוריניו לא סובל להפסיד תארים. לכן הוא שמח לעמוד בראש פסגת המנג'רים המרוויחים ביותר בכדורגל העולמי כיום, עם יותר מ-15 מיליון אירו נטו בשנה; הוא פחות מבסוט להפסיד תואר עלוב כמו "מאמן השנה" של פיפ"א, ולכן פיזר לעיתונות שמועות על שחיתות בהליך הבחירה.
קשה לאהוב באמת אישיות אגוצנטרית כזאת, אבל קשה גם שלא להעריך את היכולת שלו לזכות בדברים. ליגת האלופות עם ריאל מדריד היא המטרה הבאה שהוא סימן סביבה את העיגול.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
