פרטיות רמוסה

למי שחרד לקיומה של הזכות לפרטיות במדינת ישראל, יקל להבחין כי הזכות הזו לא כל-כך עניינה ואפיינה את כהונתו של השר הקודם יעקב נאמן במשרד המשפטים.

לא במקרה מצבה של הזכות לפרטיות הוא כל-כך עגום ביום צאתו מהמשרד. נאמן סיים את תפקידו כאשר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות לא קיימת כלל, לאחר שכל חבריה סיימו את כהונתם בסוף חודש דצמבר 2012. נוסף על כך, טרם נבחר מחליף קבוע לראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו"ט). המשמעות היא כי בהיעדרו, אף היכולות המוגבלות לאכיפה ולהגנה על הזכות לפרטיות ייעלמו.

נוסף לתחום הפרסונאלי שאינו מחמיא לכהונת נאמן, בתקופתו לא קודמה באופן משמעותי החקיקה בתחום הפרטיות. זאת, על אף שכבר בחודש ינואר 2007 הונח על שולחן שר המשפטים דוח שהמליץ על שינוי מקיף בפרק ב' לחוק הגנת הפרטיות, העוסק במאגרי מידע. מאז ועד היום הפעולות שנעשו היו מעטות ואיטיות מאוד.

כאילו הטכנולוגיה אינה שועטת קדימה

נאמן לא יוכל לזקוף לזכותו דבר גם בנושא הזה, אלא לכף חובה: החוק הישן להגנת הפרטיות מ-1981, שעודכן קמעה בשנת 1996, עומד על תילו, כאילו הטכנולוגיה אינה שועטת קדימה, ובה בעת גופים ציבוריים ופרטיים משכללים את יכולות אגירת המידע האישי על האזרח והמעקב אחריו, תוך גריסת פרטיותו עד דק. אפילו המלצות חוות-הדעת של צוות שופמן מ-2007 הן כבר מיושנות.

המעט שנעשה בתחום שינוי החקיקה שכל-כך דרוש בנושא מאגרי המידע, קשור להחלטה העקרונית לחלק את השינוי בחוק ל-3 חלקים.

החלק הראשון של מסכת השינויים הללו עוסק בהגברת סמכויות האכיפה בחוק של רמו"ט והקניית אפשרויות חקירה מרחיקות לכת, תוך הטלת קנסות מינהליים משמעותיים של עד 3 מיליון שקל. חלק זה גובש בהצעת חוק שעברה קריאה ראשונה בכנסת ה-18, היוצאת, וממתינה כעת להחלת רציפות עליה, כדי שהכנסת הנוכחית תוכל להמשיך ולהכין אותה לקריאה שנייה ושלישית.

החלק השני עוסק בצמצום חובת רישום מאגרי המידע וייעול יכולת הניהול שלהם. ביחס אליו הוצא לפני חודשים מספר תזכיר חוק בלבד. החלק השלישי אמור לעסוק בליבה של הנושא: המותר והאסור במהלך השימוש במאגרי המידע. ביחס לחלק זה טרם נעשה דבר.

קשה להתווכח עם חשיבות ההסדרה של נושא מאגרי המידע בחוק. האפשרות לאגור מידע על האזרח, בין אם על-ידי הרשויות ובין אם על-ידי תאגידים פרטיים, וההכרה בסכנה הטמונה בכך לפרטיותו של האזרח, נולדה לראשונה בחזונו האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול על "האח הגדול".

המאגרים המכילים מידע רב על האזרח שימשו תמיד מטרה נוחה לגורמים שביקשו לנצל לטובתם את המידע האישי המצוי במאגרים, לא תמיד ברוח החוק, בלשון המעטה. כאן נולדה גם ההכרה בקרב מדינות רבות, שיש להסדיר את הנושא בחוק ולהפקיד את הפיקוח בידי רגולטור, דוגמת רמו"ט.

אמנם ישראל הייתה בין הראשונות לחוקק את חוק הגנת הפרטיות בנושא, עוד בשנת 1981; אך מאז עקפו אותנו מדינות רבות, ובראשן האיחוד האירופי, שיכול להתגאות בדירקטיבה מסודרת שמסדירה את נושא המאגרים על כל היבטיו וכיאה להתקדמות הטכנולוגית העכשווית. חלק מההתקדמות הטכנולוגית אף נצפתה מראש והוסדרה בהתאם מבעוד מועד, בעוד שאנחנו נותרנו הרחק מאחור.

היום, עם כינונה של ממשלה חדשה, נותר לנו לקוות כי שרת המשפטים החדשה, ציפי לבני, תכיר בחשיבותה של הזכות לפרטיות ותפעל במרץ כדי לבצר את מעמדה ולהגן עלינו, האזרחים, מפני איבוד השליטה על אגירת המידע ויכולת המעקב אחרינו.

המשימה הראשונה שלה היא מינוי ראש חדש לרמו"ט והרכבתה מחדש של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות.

בשלב השני עליה לפעול לקידום החקיקה בנושא מאגרי המידע. את החקיקה שחולקה ל-3 חלקים יש להניח במלואה בפרק אחד ומגובש על שולחן הממשלה, ומשם להביאה להצבעה בכנסת.

מי שחרד לזכותו לפרטיות ימנה עוד נושאים רבים לטיפולו של שר המשפטים, כמו תיקון חוק "האח הגדול" וצמצום האפשרות שקיימת בו היום לרשויות השונות לקבל נתוני תקשורת, בכללם נתוני מיקום, על האזרחים; ביטול המאגר הביומטרי; הסדרה חקיקתית של פריסת המצלמות במרחב הציבורי; חקיקת תיקון לחוק שיגן על הזכות לפרטיות שיש לאדם גם לאחר מותו - ועוד היד נטויה.

* הכותב מתמחה בדיני תקשורת וטכנולוגיה.