אני ריקי כהן

הדוגמה של שר האוצר הטרי, יאיר לפיד, על העשירון התשיעי הרגיזה את כל 80% האנשים שמתחת. בייחוד הרגיזה את עובדי הקבלן, הקשישים חסרי הפנסיה וגם את אלה שהתחתנו עם עובד סוציאלי במקום עם מהנדס היי-טק.

אבל כאן מגיע המושג הכל-כך מדויק - אנחנו ה- 99%. אנחנו באותה סירה עם ריקי. מה זה משנה אם היא במחלקה ראשונה ואנחנו לא? זה לא משנה באיזה מחלקה אתה נמצא אם הקברניט איבד את המצפן, הצוות שתה יותר מדי אלכוהול, או אם קבלת מחלת-ים - הסירה היא אותה הסירה.

ניקח את המשפחה הפיקטיבית הזו. הם אמנם חיים חיי מותרות באופן יחסי למשפחות העשירון החמישי או השני. הם קונים חינוך פרטי, מקבלים קרן השתלמות, טסים לחו"ל פעם בשנה-שנתיים וגרים בדירת 140 מ"ר בשכונה מבוססת. אבל גם העשירון התשיעי ואפילו העשירון העליון מקבלים את שירותי הממשלה הדלים והמופרטים.

כשהם מגיעים לבית-החולים, גם הם סובלים ממחסור במיטות ומחסור באחיות. גם הם סובלים מכוח האדם המדלדל של המשטרה, ומהפשיעה והאלימות הגוברת עקב חוסר טיפול בנוער בסיכון. זיהום ממפעלים, או הפרטת הפנסיות פוגעים גם בהם. אם המדינה לא משקמת אסירים משוחררים ולא דואגת לציוד כבאות ראוי, גם משפחת כהן מחדרה עלולה לסבול מזה. אנחנו יכולים להביט בקנאה במשפחת כהן, אבל תכלס, כל עוד הם לא חיים על אי בודד - גם הם נפגעים מהמאיון העליון שמקבל החלטות על חשבוננו.

הישראלי המצוי נופל למלכודת "הפרד ומשול"

הנטייה הפבלובית של הישראלי היא להפריד את עצמו מהמשפחה לדוגמה. הרי אנחנו לא שייכים "אליהם", אנחנו לא אמידים, אי-אפשר להשוות. אנחנו שמונה עשירונים שקורסים כלכלית, והצמיחה הכלכלית, כך מראים הנתונים, תרמה לשני העשירונים העליונים בלבד. בכלל, יגיד הישראלי הציני, יאיר לפיד דואג למצביעיו ברמת השרון ורעננה. אבל ביננו, זה ממש לא משנה, לא זה עניין כאן.

קונפליקטים בחברה הישראלית לא חסר, אינטרסים משותפים קשה למצוא, וכך קל להפעיל עלינו את שיטת הפרד ומשול. נדמה למעמד הנמוך שהאינטרס שלו הוא מתמצה בדיור ציבורי, קצבאות ומחירי המזון. מעמד הביניים מבקש לרכוש דירה, לקבל חינוך איכותי ולהצליח לחסוך. נדמה למעמד הגבוה שהוא רוצה רק למקסם רווחים בהשקעות הון שלו ולהתבסס בשכונה טובה. כולנו על הסקאלה של המשכורות, אבל כולנו אותו מעמד, מלבד בודדים שמנענעים את העריסה שלנו.

מה לא ברור? אנחנו ה- 99%

יש אחוז אחד במדינה, אפילו פחות מזה, שמנהל את קרנות הפנסיה שלנו וגוזר לעצמו קופה שמנה; שיודע להפעיל פוליטיקאים דרך מימון קמפיינים; שמעודד את תרבות הריאליטי, הסלב'ס והקניונים; שמחכה למכרז הבא של הממשלה כדי לגזור קופון על הקופה הציבורית; שמספר לנו ששינוי השיטה הכלכלית יביא לקריסה; שדואג שנלווה עוד כסף מהבנקים, נצבור עוד חובות כדי לקנות עוד דברים שאנחנו לא צריכים; שקורא לזה צמיחה או הנעת המשק; אחוז אחד שבז לעתיד הרחוק של המדינה והחברה, כי הרווח הכספי שלו נמדד במה שקורה כאן ועכשיו.

בשורה התחתונה, משפחת כהן נמצאת אי-שם למעלה בעשירון התשיעי, אבל היא לא חלק מהחגיגה. היא קרובה אלינו יותר ממה שנדמה. אם שר האוצר נותן אותה כדוגמה, אם ריקי כהן היא אחותו מתוך קריאתו ל"אחיי העבדים", אז הוא צודק. גם היא. הדגש הוא על "גם". כדאי מאוד ליאיר לפיד לדאוג גם לשאר העשירונים מתחתיה. אבל אם שוב אנחנו נכנע להגדרות של מעמד ביניים / גבוה / נמוך - לא נבין שהשיטה עובדת נגד כולנו.

עופר ברקן הוא עובד סוציאלי ופעיל חברתי