היום שבו כמעט הוטל מס על פיקדונות בנקים בישראל

קל לנו, בישראל, להסתכל מהצד על ההמולה בקפריסין סביב סוגיית מיסוי הפיקדונות בבנקים; על התורים הגדולים של לקוחות הבנקים המבקשים למשוך את כספם; על חששם של הפקידים ושל הטלרים שזעם הלקוחות יופנה אליהם; ועל מילוי הכספומטים תחת אבטחה כבדה. קל לנו לומר, "אצלנו זה לא יכול לקרות". אבל זה כמעט קרה, ובממדים לא פחותים מאלה שמדובר בהם כיום בקפריסין.

זה קרה במהלך ההכנות לתוכנית הייצוב הכלכלית להדברת האינפלציה, ב-1985. במשך לילה סוער אחד בביתו של ראש הממשלה דאז שמעון פרס, דנו וכמעט אישרו מיסוי של 10% לא רק על הפיקדונות הלא מבוטחים בבנקים - כפי שכיום מדובר בקפריסין - אלא על כל הנכסים הפיננסיים של האזרחים: קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות, איגרות חוב, מניות, וכמובן גם המזומנים בבנק.

צריך להדגיש מיד: הדימיון בין ישראל של אז לקפריסין של היום הוא קטן עד מזערי. בישראל של 1985 הבעיה הבוערת הייתה האינפלציה, ואילו בקפריסין עומדים על הפרק, בין היתר, בעיקר חובותיה לאיחוד האירופי וגם היותה "מקלט מס", שכן חלק לא מבוטל מהכספים המופקדים במוסדותיה הפיננסיים שייכים לאזרחי חוץ, רבים מהם רוסים. ועדיין מעניין להיזכר כיום, לאור מה שקורה שם, על מהלך החירום הגדול שכמעט התרחש בישראל, ומי יודע מה היו השלכותיו אילו היה יוצא אל הפועל.

"לא תהיה דעת מיעוט"

זו הייתה ממשלת אחדות לאומית: לצד ראש הממשלה פרס כיהן שר האוצר יצחק מודעי, ושניהם רצו לאמץ בהתלהבות את הצעד המדובר, כחלק מהמלצות ועדת המומחים שהכינה את התוכנית. הרוח החיה בוועדה היה נגיד בנק ישראל דאז, מיכאל ברונו המנוח, וישבו בה, בין השאר, פרופ' איתן ברגלס המנוח (לימים יו"ר בנק הפועלים), הכלכלן ד"ר עמנואל שרון (לימים יו"ר בנק הפועלים), ופרופ' ניסן לויתן מהאוניברסיטה העברית. עדי אמוראי היה אז סגן שר האוצר מטעם המערך (כך עדיין נקראה אז מפלגת העבודה). אהרון פוגל, כיום יו"ר מגדל, היה הממונה על התקציבים באוצר, ושניהם משחזרים איך נאבקו בכוונה, לצד ברגלס, שהתנגד לצעד אף שהיה חלק מהצוות שהמליץ עליו.

אמוראי החל את המאבק כבר כשנודע לו על ההמלצה: "כתבתי מכתב לפרס, בכתב יד, כדי שהמזכירות לא תראינה, שלא יאשימו אותי בפיצוץ התוכנית. כי אם ההמלצה הזאת הייתה דולפת לא הייתה תוכנית. כתבתי לו שלא צודק למסות נכסים פיננסיים אבל לא נכסים ריאליים, כמו יאכטות, מכוניות ובתי חרושת. כתבתי שזה יפגע בפנסיונרים, ושמעל לכל אלה, הצעד הזה יחסל את החיסכון.

"בדרך לישיבה המסכמת בלשכה של שמעון, שראשי האוצר הוזמנו אליה, עליתי במעלית עם איתן ברגלס. שאלתי אותו איך הסכים לכך, והוא ענה לי שדעתו כדעתי, אבל היה סיכום שבוועדה הזאת לא תהיה דעת מיעוט ושאת ההמלצות יגישו כמקשה אחת. פרס היה נחוש. המחשבה שלו הייתה שאם ייקחו מאנשים 10% יהיה פחות כסף, ושכך בעצם תהיה פחות אינפלציה".

הדיון המכריע נערך בביתו של פרס, אל תוך הלילה, וגם שם, אומר אמוראי, "לא שעו לטיעוניי. ואז תמר הקר, שהייתה יועצת משפטית, אמרה שלא בטוח שחוקית אפשר בכלל לעשות את זה, מפני שקיים חוק להגנה על נכסים פיננסיים. ב-11 וחצי בלילה הזעיק פרס את פרופ' יצחק זמיר, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, והוא אישר שיש בעיה חוקית - והצעד לא עבר".

עלה התאנה החוקי

אהרון פוגל חושב שהייעוץ המשפטי היה רק תירוץ: "לפרס ולמודעי לא היה נעים להגיד ששינו את דעתם, אז השתמשו בזה. חוקים הרי אפשר לשנות ומשנים כל הזמן. כשפרס החליט שהוא לא נותן לזה יד הוא הזמין את פרופ' זמיר שיזכיר שיש חוק. זה היה עלה תאנה להחלטה החשובה ביותר אולי שפרס קיבל בתחום הכלכלי - להימנע מהצעד הזה".

- למה, בעצם? מה עמד בבסיס ההתנגדות?

"היינו שלושה שהתנגדו - ברגלס, אמוראי ואני - והטיעון הבסיסי שלנו היה פשוט שאנשים ימשיכו לחסוך, אבל 'לא בבית ספרנו'. הם יחסכו בחו"ל, בבלטות, בדרך של רכישת נכסים פיזיים כגון נדל"ן. למרבה המזל עמדתנו התקבלה".

- ומה שקורה כיום בקפריסין הזכיר לך את הלילה ההוא?

"אני לא צריך את קפריסין לשם כך, אני זוכר את זה כל הזמן. זה כל-כך חמור וכל-כך שגוי להתייחס למספרים במקום לאנשים ולערכים הכי בסיסיים של קיום של כלכלה. הרי מדובר במס רטרואקטיבי: אחרי שהאדם הרוויח את כספו ושילם את כל המסים ושם את הכסף במקום שחשב שהוא בטוח - פיקדון בבנק, תוכנית חיסכון, איגרת חוב ממשלתית - פתאום באים ואומרים לו, 10% מזה אינם שלך. אין דבר יותר חמור מזה. זה אפילו לא מוסרי. גרוע מאוד בעיניי שהאיחוד האירופי שותף לתנאי לתוכנית החילוץ, הכרוך בפגיעה בפיקדונות של אזרחים. בכך הוא מערער את התשתית המוסרית לקיומם של בנקים ושל הבנק המרכזי, ואת הבסיס ליציבות פעולתם של בנקים".