העיר שמעורבים בה יופי וזיכרונות מצמררים

היה משהו מוזר בעצם הביקור בעיר נירנברג שבגרמניה. רק כשעמדתי בפועל במקום הזה, קלטתי שנירנברג בשבילי היא לא ממש עיר קונקרטית, אלא יותר אוסף של מושגים, של צמדי מילים: "חוקי נירנברג", "משפטי נירנברג". שם נחקקו חוקי הגזע האנטישמיים בוועידת המפלגה הנאצית ב-1935, ושם - ולא במקרה - גם נערכו המשפטים בתום מלחמת העולם השנייה.

עמדנו במגרש עצום וריק, אבל לדמיון היה קל מאוד למלא את הריקנות המהדהדת הזאת בתמונות שראינו כה הרבה בסרטי התעמולה הנאציים. זה היה מגרש העצרות הענקי, המכונה הצפלינפלד (שדה הצפלינים), רחבת כנסים שנפרסה למרגלות בימת ענק בגובה 300 מטרים, מעליה התנוסס צלב קרס גדול עשוי נחושת מוזהבת. מאה אלף איש יכלו לצעוד ברחבה זו, והיציעים נועדו לחמישים אלף צופים. כיום משמשת הרחבה כחניון ציבורי.

המתחם לא הופצץ, למרות העובדה שנירנברג עצמה נכתשה בהפצצות בנות הברית והייתה העיר השנייה לאחר דרזדן, שנהרסה בהפצצות. אבל הוא לא היווה מטרה אסטרטגית, ולכן נשאר בדיוק כפי שהיה בזמן היטלר, ואנחנו דורכים עתה בדיוק באותו מקום עצמו שבו הצדיעו מאות אלפי איש באקסטזה המונית לאור זרקורים רבי עוצמה. אבי הוא יליד גרמניה, ותחושת הכובד בלב הייתה בלתי נמנעת.

היכלות לפולחן אישיות

לא רחוק משם, עוד תזכורת לארכיטקטורה נאצית: היכל הקונגרסים, הקולוסיאום המגלומני הבלתי גמור, כפול בגודלו מזה שברומא, שבנה הפיהרר בעיר. את כל המבנים המונומנטליים בנה ב-1934 האדריכל הראשי של הרייך, אלברט שפר, בהוראת היטלר. כל המבנים המגלומניים האלה עוצבו באופן שיעצים את פולחן האישיות סביב היטלר ויאפשר עריכת טקסים בעלי ממדים פולחניים-דתיים. לצורך הקמת המתחם השתמשו הנאצים בעובדי כפייה ממחנות ריכוז ועבודה שהוקמו בקרבת מקום. קרוב לשלושים אלף מעובדי כפייה אלה מתו במהלך עבודות הבנייה.

ההיכל אמור היה להיות בניין אירועים סגור. בנייתו לא הושלמה, והוא נותר חסר גג. במשך שנים התלבטו מה לעשות במקום הנטוש - מאצטדיון ספורט ועד למרכז קניות ענקי, אבל בסוף החליטו להתמודד באומץ עם המורשת הקשה והקימו במקום את מרכז התיעוד לתולדות המפלגה הנאצית.

גם האולם שבו עמדו לדין ראשי המשטר הנאצי משמש כיום כמוזיאון. יש משהו סמלי בכך שעיר העצרות והמפגנים, זו שראש העיר הנאצי שלה הכריז עליה כ"עיר הכי הגרמנית בגרמניה", היא גם המקום שבו עמדו לדין אחרי המלחמה כמאתיים פושעי מלחמה גרמנים. 12 מהם נדונו למוות.

היכל המשפטים משמש כבית משפט פעיל עד היום, אך חלקו הוקצה למוזיאון הנצחה. אולם בית המשפט שבו הובאו לדין גדולי הפושעים הנאצים (אולם מספר 600 בהיכל המשפט העירוני) פתוח לסיורים מאורגנים (באנגלית ובשפות נוספות).

בסיור הוסבר לנו, בין השאר, כי הסיבה העיקרית לעריכת המשפטים דווקא שם הייתה בשל צמידותו של בית המשפט לבית המעצר, כך שהעומדים לדין יגיעו לאולם המשפט בדרך תת-קרקעית ולא יזכו לראות אור יום. אולי גם חששו שיתנקשו בחייהם והאפקט ההסברתי והחינוכי של המשפט יוחמץ.

מרתפים ומבוכים

מערך המנהרות והאולמות התת-קרקעיים של נירנברג שימשו לא רק להובלת עצירים. במשך מאות רבות חפרו תושבי העיר לדורותיהם מערך מרתפים עצום, ממש מבוך תת-קרקעי, ששימש בעיקר ליישון הבירה המקומית האדמדמה, שרבה גאוותם עליה. לצד הסיורים שעוסקים במורשת מלחמת העולם השנייה יש גם סיורים במרתפי הבירה ובמבשלות המסורתיות.

בימיה האחרונים של המלחמה השתמשו במרתפים גם כמקלטים מפני הפצצות האוויר של בעלות הברית וגם כדי לאחסן את אוצרות האמנות של העיר ולהגן עליהם. כך נוצר בונקר האמנות (World War II Art Bunker). הוא הוקם קצת לפני סיום המלחמה, בתקופת ההפצצות המסיביות של בנות הברית. התקינו בו מנגנונים פרימיטיביים של אוורור ושל שמירה על טמפרטורה, שהיו בסיסיים אך עשו את העבודה, והיצירות לא ניזוקו. ב-1995 נפתחה בבונקר תערוכה, המשלבת עבודות אמנות עם מורשתו המיוחדת של המקום, ויש סיור מיוחד בדגש אמנות שמספר את סיפורו. המקום עבר שיפוצים נרחבים ונפתח מחדש בחודש מארס האחרון עם תצוגה מחודשת ומשופרת.

בחלק האחרון של הסיור הגענו למזרקה שבכיכר העיר העתיקה בדיוק בשעה 12 בצהריים, השעה שבה*השעון שעל מגדל ה-Mannleinlaufenמנגן כבר למעלה מ-500 שנים יום אחר יום. עדיין המומים מהביקורים במגרש העצרות ובבית המשפט, ישבנו מול המגדל כששבע דמויות עץ המייצגות את האלקטורים שבחרו בקיסר קארל הרביעי צצו מתוך כוך בראש המגדל, ופצחו בריקוד, בתנועה ובתיפוף למשך חמש דקות רצופות סביב דמות העץ של הקיסר. היה משהו מרגיע בנוכחות הזאת, בקשר הזה עם היסטוריה כל-כך עתיקה, בידיעה שהשעון המנגן נמצא שם עוד מהמאה ה-16, ולמרות כל תמורות הזמן הוא עדיין מנציח בקביעות את שעת צהרי היום.

מידע מעשי

אף שבעבור רבים נירנברג מייצגת יותר מכול את מורשת השואה, אי אפשר להתעלם מכך שהיא עיר מעניינת ויפה, ויש בה מספר אתרים ששווים ביקור. העיר העתיקה מהממת ביופייה, וקשה להאמין שכמעט כל המבנים בעלי החזות הימיביניימית שוחזרו בקפידה, אחרי שרובם נחרבו בהפצצות.

במרכז ההיסטורי כדאי לבקר בשוק העירוני, הפועל בימים שני עד שבת מהבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. זהו מקום מצוין לטעום בו מעדנים מקומיים, כמו שלל סוגי נקניקיות ולחם מיוחד. בעיר העתיקה נמצאת חצר בעלי המלאכה (Handwerkerhof), שבה סדנאות של אמנים ושל בעלי מלאכה שונים, השוכנות במבנים ציוריים. כדאי לבקר גם בביתו המשוחזר של הצייר אלברכט דירר, מבניה המפורסמים של העיר, במוזיאון החדש לאמנות ולעיצוב ובמוזיאון הלאומי, שבו אוסף אמנות ענקי של ציורים, פסלים, רהיטים, ושל כלי נגינה עתיקים, ואפילו בית מרקחת שלם. בין החלק הישן לחלק החדש של המוזיאון מחברת שדרת זכויות האדם, שעיצב האדריכל הישראלי דני קרוון.

למבקרים עם ילדים מומלץ מוזיאון הצעצועים בעיר העתיקה, ובו בובות עתיקות, בתי בובות, צעצועי הרכבה, רכבות צעצוע, וגם צעצועים מודרניים כמו לגו, פליימוביל, בארבי ועוד.

כדאי לרכוש את ה-Nurnberg Card, שבמחיר 19 אירו מקנה נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית, כניסה חינם ל-49 מוזיאונים ולאטרקציות שונות, הנחות על סיורים מודרכים ועוד. הכרטיס תקף ליומיים.