מתלהבים מסיסמאות

התקשורת הכלכלית הישראלית מגלה בימים האחרונים מידה לא קטנה של אמפתיה לשר האוצר החדש יאיר לפיד. עוד לפני הפרשה המביכה של "ריקי כהן מחדרה", החלו חלק מהכתבים ומהפרשנים הכלכליים לנסות "לחנך" את לפיד, אדם נטול ידע כלכלי על-פי עדותו. אם נדמה היה כי לשר האוצר חסרים חונכים ויועצים, העיתונות הכלכלית נרתמה להיות זו שתייעץ לו איך לעצב את מדיניותו.

אם לסכם את מה שהעיתונות הכלכלית מציעה לשר האוצר, מדובר בייזום רפורמות אשר יתמודדו עם מה שהיא מזהה כשורשי הרע במשק ובחברה בישראל: קיומם של קבוצות כוח ובעלי שררה והון אשר מנכסים לעצמם משאבים, מונעים תחרות, ומעוותים את חלוקת המקורות.

כאשר מדברים על קבוצות-כוח ובעלי הון, הכוונה היא בדרך-כלל לטייקונים ולוועדים בחברות ממשלתיות גדולות. יש מי שמוסיף לרשימה את גם צה"ל, או לפחות את המטה-הכללי שלו, ויש מי מצרף לאלה גם את המפלגות החרדיות ו/או המתנחלים.

עוצמת הבעיות שנוצרות עקב מה שהעיתונות מזהה כ"חלוקה לא נכונה של העוצמה הכלכלית", היא כה גדולה עד אשר רוב התקשורת מציעה לשר להקדיש לכך את עיקר מדיניותו. הדבר תואם אמנם את התפקיד שאמור להיות לתקשורת בחברה דמוקרטית, אך הבעיה מתחילה כאשר מנסים למלא את המילה "רפורמות" בתוכן. כלומר, מהו המשטר הכלכלי-חברתי שצריך להחליף את המשטר הלא-יעיל, ולא-הוגן, הקיים היום.

בעניין זה, כדאי להזכיר לעצמנו כי אותו משטר כלכלי שרובנו כל-כך רוצים לשנות היום, הוא גם פרי של מהלכים שננקטו בעשור שבין 1985 ל-1995, בתמיכת אותה עיתונות כלכלית. ה"חוכמה המקובלת" הייתה אז הפרטה.

כלומר, שלהבראת המשק דרושים הפרטה של נכסי הממשלה, פירוק החברות ההסתדרותיות וצמצום כוחה של העבודה המאורגנת. אך מה שקיבלנו בפועל זה אחד המשקים המתועשים עם אי-שוויון גבוה, פריון נמוך ורמה נמוכה מאוד של סולידריות חברתית. לפיכך, מוטב לעיתונאים ולפרשנים ללמוד לקח ממה שקרה מאז, ולהיזהר במשאלותיהם.

שוק העבודה כמשל

נדגים את הדברים האלה ממה שקרה וקורה בשוק העבודה, שהושפע מכמה וכמה רפורמות שהונהגו בעבר. מבנה השוק וכללי המשחק בו הם מהגורמים העיקריים ליצירת העוני ואי-השוויון בחברה הישראלית, כך שנדרשים בו צעדי מדיניות מהותיים. השאלות הרלבנטיות כאן הן - האם יש קשר בין אי-שוויון לבין פריון בעבודה, למשל.

מה התמריץ שיש לעובדים להיות יעילים יותר כאשר פירות המאמצים שלהם לא מגיעים אליהם? מה התמריץ לשפר תהליכים כאשר הביטחון התעסוקתי של העובדים אינו מובטח? מי שמבקש פריון גדול יותר במשק, שלא יתלונן רק על היעדר תחרותיות, אלא גם על הקניבליזם שנוצר בשוק העבודה הישראלי.

דברים אלה הם רלבנטיים לאור הטענה כי קידום מגזר העסקים הבינוניים והקטנים הוא הפתרון לפריון הנמוך ולאי-השוויון במשק. אך דווקא בעסקים הבינוניים והקטנים התופעות של העסקה פוגענית ואי-קיום חוקי עבודה, נפוצות יותר.

מי שרוצה מגזר של עסקים קטנים ובינוניים יעיל ומשגשג חייב לדאוג לכך שבמקביל תהיה הגנה נאותה על העובדים ועל תנאי עבודתם במקומות אלה. מי שרוצה "גמישות" של כוח העבודה, צריך לדאוג גם לקיומן של רשת-ביטחון חברתית ולמערכת מתאימה של הכשרה מקצועית, כי בלי אלה אין לעובד כל תמריץ לנוע בין מקומות עבודה.

באותו הקשר, ראוי גם לשאול אם הגבלה בחקיקה של כוחם של ועדים "גדולים" יכולה לפתור בעיות אלה, או שבנוסף לפגיעה בזכות ההתארגנות, היא תיצור מצב שבו ההגבלה תעניק לממשלה, ולמעסיקים, עוצמה נוספת שבסופו של דבר תנוצל לרעה, הן נגד עובדים בחברות ממשלתיות, והן גם נגד כל עובד אחר. כלומר, היכן בדיוק יעבור הגבול בין מה מותר ומה אסור למעסיקים לעשות?

כל אלה הן לא יותר מאשר דוגמאות לצורך בשיקול-דעת ובמחשבה צלולה לפני שמתלהבים מסיסמאות על רפורמות. יש בחברה הישראלית דוגמאות רבות מדי של רפורמות ממשלתיות אשר זכו בזמנן לתמיכה נלהבת בדפי העיתונות, אך הביאו בסופו של דבר לתוצאות עגומות למשק ולחברה.

את הלקח הזה כדאי לא לשכוח גם כאשר רוצים לחנך את שר האוצר.