עמירה הס ותועמלניה

קוראי טור זה יודעים שאני די מרבה לכתוב על עיתון "הארץ", לעתים בצורה ביקורתית עד ביקורתית מאוד. בפעמים אלה אני נשאל על-ידי קוראים וטוקבקיסטים מה יש לי נגד העיתון הזה. לא שאני לא מסביר במאמרים, אבל נראה לקוראים רבים משונה שאני, שהייתי במשך שנים רבות מבכירי העיתון ועורכו האחראי, "נטפל" אליו.

הסיבה מאוד מאוד פשוטה: דווקא כמי שהיה במשך שנים רבות מבכירי העיתון, קשה לי לראות למה הוא הפך להיות. אני לא מדבר בתחום הפוליטי, אלא יותר בתחום המוסרי והיושר המקצועי. "הארץ" פשוט נוהג איפה ואיפה ביותר ויותר נושאים שהוא מתייחס אליהם, בצורה שאינה הולמת עיתון בכלל ועיתון רציני בפרט. הפרשה האחרונה של עמירה הס היא מהדוגמאות הבולטות.

עמירה הס חושבת שיידוי אבנים על יהודים הוא חובה מולדת של הפלסטינים. כלומר מבחינתה לא רק שלא צריך להעניש על כך, אלא להעלות על נס את הרגשות הפטריוטיים המתדלקים את שיגור הרקטות הסלעיות.

עמירה הס, כמו כל אדם אחר, רשאית כמובן לחשוב כך. אבל כשהיא כותבת את זה, יש כאן כבר עניין של עבירה לכאורה על חוק ההסתה. כי היא, האזרחית הישראלית, בעצם באה לפלסטינים ואומרת להם: "קדימה, רבותיי, תמשיכו להמטיר אבנים וסלעים על ראשי היהודים, אף על-פי שזו עבירה, כי השמירה על החוק מתבטלת לעומת המלחמה בכיבוש". זה המסר שמעבירה עמירה הס מעל דפי "הארץ" כבר שנים רבות מאוד.

אלא שהבעיה אינה המסר אלא המוסר. כלומר, עיתון "הארץ". העיתון הזה מגדיר את עצמו כפרסום ציוני למהדרין ובעיקר כשומר חוק ומטיף לשמירת חוק. כאשר המתנחלים, למשל, עוברים על חוקים כאלה ואחרים, נפלטים מעל דפי העיתון מאמרים רושפים נגד עבריינות זו; ובצדם דרישות נחרצות להעמיד את האחראים לעבירות אלה לדין ולשופטם בכל החומרה. וכאשר הדברים לא נעשים על-פי רצונו של "הארץ", כתביו ועורכיו כועסים מאוד על מערכת אכיפת החוק על שאינה עושה את עבודתה כאשר מדובר במתנחלים.

במקביל, "הארץ" מרוצה למדי כאשר הפרקליטות אינה עושה את עבודתה נגד בעלי הדעות המנוגדות לימין, העוברים על החוק במהלך מאבקם נגד שנואי הארץ. לגבי אנשי שמאל אלה אנחנו קוראים ב"הארץ" שעבירה שלהם על החוק לא רק שאינה עבירה, אלא מצווה. כמו אצל הימנים, הכול תלוי במי מדובר. אם זה מתאים לאידיאולוגיה של "הארץ", עורכיו ובעליו, עבריינות מן הסוג הזה היא דבר רצוי, ולהיפך.

תמונה סלקטיבית ומסולפת

"הארץ" הוא עיתון. במערכת שלו אמורים להעסיק עיתונאים, עמירה הס היא לא עיתונאית. עמירה הס היא תועמלנית. במה נבדל התועמלן מהעיתונאי? ביכולתו לראות את הצדדים הרבים של כל מטבע.

עמירה הס רואה אך ורק את הצד הפלסטיני בפאזל המזרח-תיכוני. היא יכולה להרשות זאת לעצמה, כי עיתון "הארץ" מאפשר לה זאת. נותן לה את הבמה, ובכך גם מעודד אותה.

זה הופך גם את "הארץ" למשהו שאינו ממש עיתון, אלא ביטאון תעמולה. כלומר יש פה ניגוד בין הגדרתו של "הארץ" את עצמו כעיתון אובייקטיבי, לבין המציאות.

"הארץ" התבקש לענות על הטענות שהועלו נגד עמירה הס. עיתון "הארץ" סירב להגיב. עיתון "הארץ" נוהג לגנות בחריפות כל אדם או מוסד ציבורי שאינו עונה לשאלות הציבור. ועיתון "הארץ" עצמו נוהג כך.

לכך אני מתכוון כשאני מדבר על העיתון, שפיו ומעשיו אינם שווים. באופן כזה מקבלים קוראי העיתון תמונה סלקטיבית שהיא מעצם טבעה גם מסולפת.

כשם ש"הארץ" משתף פעולה עם עמירה הס, כך גם הפרקליטות משתפת פעולה עם "הארץ" ומתעלמת ממעשים בלתי חוקיים לכאורה שלו, והיו כאלה גם בעבר. הפרקליטות צריכה להרגיש חייבת להעמיד לדין את האחראים למאמר ההסתה. לא רק את התועמלנית עמירה הס, אלא גם את בעלי העיתון ועורכיו, המאפשרים תועמלנות זו.

matigolan@globes.co.il