לייק מבנימין נתניהו

היה משהו מוזר בסגנון שבו כתב יאיר לפיד בפייסבוק על ריקי כהן, על הישיבה שהתקיימה באוצר, על כוסות הקפה המפוזרות על השולחן. הפוסט נכתב כאילו לפיד מביט על הסיטואציה מהצד, מתאר עבור הקורא את מה שמתרחש בחדרי חדרים.

לדבר היתה פחות משמעות אלמלא לפיד היה איש של מילים, שהשפה והכתיבה הן חלק מאישיותו. כשהיה עיתונאי הכתיבה עזרה לו להגדיר, בדרך כלל להגדיר אחרים. בפוסט הזה נראה שהוא הגדיר דווקא את עצמו. לפיד עדיין מרגיש שהוא מתבונן מבחוץ, אלא שהוא כבר עמוק בפנים. מתי נבין שהמהפך האישי הושלם? כשהוא יתחיל לדבר על שינויים מבניים, כשהוא יגיד ש"שביתות הן לא הדרך", כשידבר על "יעד הגירעון" ועל אחריות פיסקאלית.

האיש שידע לזהות יותר מכולנו מיהו ישראלי ומהו לב הקונצנזוס, גילה השבוע בדרך כואבת שפייסבוק הוא כלי נהדר כדי להיבחר, אבל הוא מאבד אפקט כשאתה שר האוצר. ודאי הופתע מעוצמת התגובות והאנטי שעורר הטקסט שלו.

למרות העליהום התקשורתי, הסערה הפוליטית ואינספור הטוקבקים נגד לפיד ובעד ריקי כהן, במערכת הפוליטית הבחינו בתגובה אחת שנפקדה. אפשר רק לדמיין איך היא נכתבה ונמחקה, שורבטה שוב ונזרקה לאשפה, תוך שבני הזוג נתניהו מחליפים מבטים מחויכים ומחככים ידיהם בהנאה על רקע ההתנפלות ההמונית על שר האוצר. אולי אפילו השיקו כוסות יין.

ראשית, לפיד הסיט את האש מנתניהו, דבר שהוא לא הורגל בו בשנים האחרונות. שנית, ודאי חשב לעצמו נתניהו וטפח לעצמו על השכם, המזימה לדחוק את לפיד למשרד האוצר צלחה. משרד האוצר כבית קברות למטאורים פוליטיים דוגמת לפיד, הרהר לעצמו ראש הממשלה. עכשיו, ערב הגזירות, יהיה חייב לפיד לנקוט עמדות שיוציאו עליו ונגדו חלק ניכר מהציבור, הפופולריות שלו תיפגע, ומי יודע, אולי גם הסיכויים להתמודד על ראשות הממשלה. אין הנאה גדולה מלראות יריב פוליטי שנקלע לעין הסערה.

אחרי הכל, ההתעקשות של נתניהו להציב את לפיד באוצר לא נבעה רק מאי התאמה של המגיש לשעבר הלא-כלכלן, הצעיר, הירוק, לתפקיד, אלא משיקול פוליטי. מהרצון להכניס אותו למצב ציבורי בעייתי.

גם אם ייתן ללפיד גיבוי, הדבר יעשה בצורה מסויגת. ב-2003 נדהם ראש הממשלה אריאל שרון לראות ששר האוצר שלו נתניהו נוהג באופן אכזרי בציבור אך מקבל על כך נקודות. נתניהו מוכן להיות אריק של 2003 שנותן גיבוי לשר האוצר, אך לא מוכן שלפיד יהיה שר האוצר של 2003.

מאבק בין משרדי "יש עתיד"

בשבועות הקרובים תתחיל העלייה המסורתית לרגל לאוצר. שרי הממשלה יגיעו בזה אחר זה לדיונים המוקדמים על תקציב משרדם. לפיד יקבל אותם בחדר הישיבות רחב הידיים, מגובה בפקידיו כאשר ארשת פניו רצינית ועגומה. תמיר מהלהקה לא יהיה שם לצדו.

הוא ייתן לשרים להציג את דרישותיהם, ואז יתאר בפניהם את המצב הכלכלי הקשה, את החור בכיס, את הארנק הקטן. מדובר בריטואל קבוע. הקשר עם המשרדים מתחיל עוד לפני פגישת הפסגה הזו ובמהלכו מנסים להגיע להסכמות עוד קודם לכן.

על פניו לפיד אמור להיות שקט לפחות בגזרת מפלגתו. עד עכשיו היתה ביש עתיד משמעת קמפיין הדוקה. כל עוד נוהל הקמפיין שהוכתר כ"אפס טעויות", עמדו כל חברי סיעתו דום והמתינו להוראות שיצאו מבית משפחת לפיד ברמת אביב. עכשיו, כשכיסאות עור הצבי מלטפים את ישבנם, כשהנהג מתייצב בבוקר וכשהמזכירות ממתינות למוצא פיהם, מקומם כבר מובטח.

עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכמים הקואליציוניים, בטקס חילופי שרי הרווחה, הצהיר מאיר כהן, השר הנכנס כי לא ייתן יד לקיצוץ בתקציב משרדו. כהן, עד לפני שבועות ספורים ראש עיריית דימונה, יודע מצוקה מה היא מקרוב. אם במקום לכתוב על ריקי כהן מחדרה היה מתקשר לפיד למאיר כהן מדימונה, היה ודאי מגלה שמשרד הרווחה לא יכול לספוג עוד קיצוץ. ההיפך. הוא בכלל לא מסוגל להתמודד עם התקציב שיש לו עכשיו וצריך תוספת. בדימונה צוחקים ללפיד בפרצוף. הוא הבטיח לא לפגוע במעמד הביניים, אבל בדרך שכח לעזור לשכבות החלשות.

במערכת הפוליטית תוהים אם כהן, כמו גם חבריו לסיעה, שרת הבריאות יעל גרמן ושר החינוך שי פירון יעזו לצאת נגד שר האוצר למען השכבות החלשות ושימור תקציבי משרדם, או שיעדיפו שלום בית וינהלו את המאבק בתקשורת בלבד.

גרמן עדיין לא השמיעה את קולה אך ודאי שלא יד לפגיעה במשרדה. היא תעשה הכל כדי לשפר מצבו של המשרד שעד היום עמד בראשו סגן שר ואילו היא שרה שלמה שחייבת להטביע את חותמה.

פירון, לאחר שכל הגורמים הביעו תמיכה בשר החינוך הקודם ואת רצונם שנהל ישאר בתפקידו נמצא במירוץ לשבות את הלבבות של הגורמים שאיתם יעבוד ווודאי שלא יוכל להרשות שחודש אחרי שנכנס לתפקיד תהיה פקיעה תקציבית במערכת החינוך.

נבחרתו של לפיד מורכבת מאנשים ראויים ובעלי דעת. הם ודאי ראו מה קרה למפלגת העבודה כחברי הסיעה החליטו לתפוס עצמאות ולהביע את עצמם בכל נושא ובכל מקום. עכשיו זה תלוי בהם אם יחליטו ללכת בדרכם.

המחווה של רובי ריבלין

במוצאי החג הגיע ח"כ רובי ריבלין לחגיגת מימונה בקריית אתא. האולם היה גדוש בשרי הליכוד, חברי כנסת, פעילים וחברי מרכז. מסילבן ועד בוגי, מלימור ועד יולי. אף אחד לא נפקד. פה אחד הוחלט שזקן השבט ריבלין יהיה זה שיעלה לנאום וריבלין, שקיבל את דין התנועה, עלה לבמה ושעשע את הקהל. בשטח יש לריבלין אהדה עצומה. בדרך כלל דיברתי כאן, אמר ריבלין, כיו"ר הכנסת שמייצג את כל הציבור, כמי שאחראי על השיח הדמוקרטי, אבל היום אני כבר לא בתפקיד, ולכן אני רוצה להזמין את יו"ר הכנסת החדש, יולי אדלשטיין, לשאת דברים, אמר בסיום דבריו.

אדלשטיין נותר המום. הוא הופתע מהמחווה שעשה לו ריבלין. ראיתי את פניו של אדלשטיין לפני שעליתי לדבר, סיפר ריבלין, ראיתי שהוא מאוכזב. יו"ר הכנסת הוא סמל של אחדות, הוא אמור לייצג את הכנסת שמורכבת מכל הזרמים, אז החלטתי לתת לו לדבר, הסביר.

ההפתעה מהמחווה שעשה ריבלין לאדלשטיין הצליחה להפתיע את הקהל באולם לא פחות מהגעתם של השרים וחברי הכנסת לשטח. אף אחד כמעט לא נעדר. חברי הכנסת והשרים עברו מחגיגה לחגיגה, מחולון ללוד לקריית מוצקין ושדרות, מקומות שהורגלו לראות פוליטיקאים בעיקר בשנת בחירות.

הגעה לאירועים האלו לא נעשית באופן התנדבותי. אי אפשר לחשוד באף ח"כ שהוא אלטרואיסט או שהוא חובב מופליטות מושבע. אם חברי הכנסת יצאו בהמוניהם רגע לאחר הבחירות, יש לזה סיבה.

אולי ההתייצבות המלאה נרשמה כי הציפיה היא לכהונת ממשלה קצרה במיוחד. אף אחד בליכוד לא חושב שהקדנציה הזו תמשך לנצח, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים ולהתנתק מהשטח, בטח לא כשהרעיון לקיים פריימריז על ראשות המפלגה לא נעלמה לחלוטין מהאופק.