איך קיבל צ'קפוסט את שמו ומה יעלה בגורלן של הצמתים "מעריב" ו"עלית"

מבית החרושת לשוקולד שהעניק את שמו לצומת עלית ברמת גן לא כבר לא נשאר אפילו ריח. חלק מהמבנה הושאר לשימור ומאכסן היום את המחלקה לאמנות של מכללת שנקר, לידו הוצב מערבל שוקולד ענק שהיה בשימוש במפעל. מאחוריו נבנה פרויקט שייקרא כנראה מגדל עלית; השם הקודם שנועד לפרויקט, טראמפ פלאזה טאוור, הוחלף כאשר קבוצת טראמפ מכרה את המגרש למשקיעים אחרים. ייתכן שכנהוג בימינו, היזמים החדשים ידביקו לפרויקט את שמם, או שיעדיפו להיצמד לשם עלית שמזוהה עם הצומת.

אם השם עלית יידחק לטובת שמה של קבוצת משקיעים, זה יהיה רק פרק נוסף בתולדות המותגים והשמות: עלית עצמה היתה חברה מסחרית שהעניקה את שמה לצומת ציבורית; וחברת עלית נבלעה על ידי שטראוס שעדיין משמרת את השם עלית על המוצרים, אבל מחקה אותו משמה של החברה המאוחדת; זאת בדומה לאופן שבו עלית בלעה חברות קטנות כמו ליבר - ואפילו בית החרושת שהעניק לצומת את שמו נרכש על ידי עלית מחברת צ-ד, שגם היא נבלעה מזמן במערבל העסקי העצום שנקרא עלית.

לא רחוק מצומת עלית נמצא מתחם תנובה, שבו פעלה עד 2002 מחלבת תל אביב, שהועתקה משם למקום שבו הנדל"ן שווה את משקלו בחלב ולא בזהב. מתחם תנובה נרכש על ידי קנדה ישראל, אלקטרה ויורוקום, שכמובן מקימות בו מגדלים.

תנובה, עוד יותר מעלית, היתה החברה שהשכילה במשך עשרות שנים - ולמרות שערוריית הסיליקון בחלב וטענות קשות בדבר הפקעת מחירים, ממשיכה עד היום - לזהות את עצמה מול הצרכנים לא כחברה עסקית למטרות רווח, אלא כאייקון ישראלי-ציוני שמאחד את "ערכי המשפחה" עם מורשת ההתיישבות העובדת. זאת כמובן בהסתמך על שורשיה ההיסטוריים כאגודה שיתופית ברוח חלוצית. כך שאם מתחם תנובה ייקרא מגדלי יורו-אלקטרה למשל, וצומת עלית תכונה בשנים הבאות מגדלי אזורים - לפחות היומרה החברתית-לאומית תוחלף בכוחות שוק מוצהרים. ואולי את הדורות הבאים יהיה קשה יותר לשכנע שתאגידים בבעלות פרטית הם התגלמותה של רוח האומה.

סוגיית השמות המסחריים לאתרים ציבוריים הגיעה לכדי שערורייה בעשור החולף עם תרומתו של סמי עופר המנוח למוזיאון תל אביב לאמנות, שהותנתה בדרישה הצנועה להסב את שמו למוזיאון ע"ש סמי ואביבה עופר. עופר הביע זעם ועלבון לנוכח ההתנגדות הציבורית שהוא עורר, וביטל את תרומתו למוזיאון. בנהריה, לפני כשנה וחצי, דרש משרד התיירות מהעירייה להסיר מהטיילת החדשה שילוט שקובע את שמה כטיילת IDB. חברת האחזקות של נוחי דנקנר לא תרמה כסף להקמת הטיילת, אך ראש העיר ביקש להביע את הוקרתו על תרומת IDB לעיר בימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה.

המבורגר על האנדרטה לנופלים

צומת גולני בגליל התחתון לא קיבלה את שמה בחסות מסחרית, אלא מהאנדרטה ללוחמי החטיבה ומוזיאון גולני הסמוך. אבל הקשתות של מקדונלד'ס חולשות היום על הצומת, ועדיין מרגיזות רבים מהנוסעים בכביש. עם פתיחת הסניף במקום ב1994 הוצבה שם בובת ליצן מקדונלד'ס ענקית, שהוסרה בעקבות לחץ כבד של הורים שכולים, שנפגעו מהדומיננטיות של רשת המזון בצומת ששמה מנציח את זכר בניהם.

תחנת דרכים אחרת שמזוהה עם מסעדה היא צומת בית ינאי, אבל כאן לא מדובר ברשת בינלאומית שכבשה אתר הנצחה ישראלי, אלא במסעדה מקומית שהביאה לישראל הקטנה את הטעם של אמריקה: בית הפנקייק המקורי, שהיה גם אחד מבתי האוכל הראשונים לפעול 24 שעות ביממה, נחשב לעצירת חובה בדרך מכל מקום לכל מקום, וייצג את תרבות הזלילה בדרכים במערכון המוכר על משה והאורנג'דה, מהמופע פליטת פה של דודו טופז בשנות השמונים המוקדמות.

ילדים היום שלא מכירים את בית הפנקייק רגילים לתקוע נקניקיות על הדרך במזנון של איקאה שממוקמת ביציאה ממחלף פולג. לא ברור אם השם איקאה הופך לכינוי הנפוץ של הצומת בדרום נתניה, אבל השלט הענק על התורן הוא כבר ציון דרך שעוזר להתמצא בנסיעה. איקאה, שהשתלטה במהירות על שוק הריהוט בישראל, נישלה ממעמדו הסמלי את רחוב הרצל בתל אביב, שהוא עדיין רחוב של חנויות רהיטים ומעצבים, אבל איבד את מקומו כיעד מועדף לטובת הכובשת השוודית. זאת בדומה לאופן שבו הרשתות והקניונים העלימו מהתודעה את נוה שאנן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שפעם היה "רחוב הנעליים", והיום הוא מזוהה עם אוכלוסיית הזרים של דרום תל אביב.

שמות ומלחמות

צפונה ממחלף פולג ואיקאה, צומת צ'ק פוסט קיבל את שמו בזמן שהאנגלים נהגו להציב בו מחסום לחיפוש לוחמי מחתרות מבוקשים. בשנים מאוחרות יותר המשמעות התאימה לו כי היה מהפקוקים לשמצה בכבישי ישראל. היום שמו הרשמי מחלף הקריות, והתנועה זורמת עם קצת פחות חסימות, למרות שעדיין קוראים לו הצ'ק פוסט.

האנגלים הותירו את חותמם גם באמצעים פחות ארעיים ממחסומי דרכים. מחנות צבא ומצודות טיגארט שבנו ברחבי הארץ נותרו כנקודות ציון היסטוריות, שנושאים שמות מימי המנדט, או כאלה שמנציחים את גיבורי ואירועי מלחמת העצמאות. מוזיאון הנוטרים העבריים בנהלל שוכן באחת המצודות הבריטיות, שנבנו כבסיסי משטרה מבוצרים בימי מאורעות תרצו-תרצט (המרד הערבי הגדול).

משטרת רמת גן היתה מצודה בריטית, שבהתקפת האצ"ל עליה ב1946 נפצע ונלכד דב גרונר, שהכיכר מול המשטרה נקראת על שמו; גרונר נידון למוות והיה לאחד מעולי הגרדום של תנועת המרי. מצודות טיגארט אחרות שהפכו לציוני דרך הן אלו שעל השליטה בהן ניטשו קרבות עזים במלחמת העצמאות. הידועות ביותר הן לטרון שהניסיונות לכבוש אותה כשלו ב1948, ומשטרת עיראק סואידן - מצודת יואב בדרום.

מחנה סרפנד היה בסיס גדול של הצבא הבריטי, שבתום המנדט העביר אותו לידי חיילי הלגיון הערבי, שירו ממנו על ראשון לציון הסמוכה עד שנכבש בידי חטיבת גבעתי. סרפנד הפך לבסיס של צה"ל שפעיל עד היום, שמו הרשמי מחנה ידין על שם הרמטכ"ל יגאל ידין, אבל הוא מוכר בשם מחנה צריפין. סרפנד, או בכתיב שהיה מקובל פעם צרפנד אל-עמאר, היה שמו של כפר ערבי ששכן במקום עד 1948 - ובעצמו משמר כנראה את השם העברי הקדום צריפין, על שם עיסוקם של תושביו בצורפות (האזור נקרא במאה הראשונה "גיא החרשים").

השם סרפנד כבר כמעט שנשכח, אבל מקומות אחרים ברחבי הארץ עדיין מוכרים בשמותיהם הערביים, למרות שיש להם שמות עבריים רשמיים. צומת מלאכי בדרום נקראת עד היום צומת קסטינה, בדרך לצפון עומדים בפקקים בוואדי ערה (עירון), וצומת ראם בדרום שפלת החוף עדיין מכונה מסמיה. אף אחד לא באמת מכיר את דרך שלמה בגבול יפו-תל אביב, כולם מכירים את סָ‏לָ‏מֶ‏ה, על שם הכפר ששכן במקום. העובדה שהשם הערבי סלמה שימר כנראה את שמו של הכפר היהודי הקדום שַׂלמה - כמו מקומות אחרים ששמם הערבי הוחלף בעשורים האחרונים - רק מחדדת את לעגה של ההיסטוריה למלחמות שניטשות בשמה.

סרפנד-צריפין הוא גם לא הבסיס הבריטי המוכר ביותר שהפך למחנה של צה"ל. הקריה בתל אביב שוכנת על אדמות המושבה הגרמנית שרונה (Sarona). במלחמת העולם השנייה, שלטונות המנדט הפכו את המושבה, על תושביה הגרמנים, למחנה מעצר. זאת לנוכח התגייסות התושבים לצבא הגרמני, ולאחר שנים של פעילות נאצית בריכוזי הגרמנים בארץ ישראל המנדטורית. עם תום המלחמה הגרמנים גורשו ונמלטו, והבריטים הקימו בשרונה מחנה צבאי שעבר לידי היישוב העברי כבר בדצמבר 1947. בשנים האחרונות, במסגרת שינויים במתחם, שוחזרו בתים של המושבה הגרמנית (חלקם הועתקו ממקומם כדי לאפשר את הרחבת רחוב קפלן) כאתר תיירות היסטורי.

כיכר העיתונות העברית

הקריה מוקפת נקודות ציון מוכרות שאינן צבאיות: בית הסופר ובית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן, הסמוכים לבית העיתונאים על שם סוקולוב. משפחות העיתונות הגדולות הטביעו את חותמן לא רק על המפה התקשורתית של ישראל, אלא גם על מפת העיר תל אביב. שלמה זלמן שוקן הקים את הוצאת שוקן כדי להוציא לאור את כתביו של ידידו ובן חסותו הסופר ש"י עגנון. כמה שנים אחר כך, כאשר בנו גרשום שוקן התחתן, רכש עבורו את עיתון הארץ. כאשר שוקן האב הלך לעולמו, נקרא על שמו הרחוב בתל אביב שבו שוכנת עד היום מערכת עיתון הארץ.

בדומה לכך, הרחוב הקטן מול הקריה שבפינתו מערכת ידיעות אחרונות, נקרא על שם נח מוזס, שמצא את מותו מפגיעת אוטובוס כאשר חצה את הרחוב ליד בית העיתון שבבעלותו. (בירושלים מייצגת את התקשורת רשות השידור, ומי שנולדו וגדלו בשנות השבעים יודעים היכן ממוקמת הטלוויזיה הישראלית בזכות הפזמון שנצרב בתודעה: "ריץ'-רץ', הטלוויזיה, רוממה, ירושלים").

אבל הקישור החזק ביותר בין עיתון לבין המקום שבו שוכנת המערכת שלו, גם בסמוך לקריה בתל אביב, הוא כמובן של בית מעריב בפינת רחוב קרליבך, שנקרא על שם העורך המייסד של העיתון. הצומת הסואנת בפינת דרך בגין (שעדיין קרויה דרך פתח תקוה בפיהם של רבים) ידועה כצומת מעריב, וכמוה הגשר שעובר מעל הצומת, למרות שיש לו שם רשמי שמנציח את לוחמי מבצע אנטבה: גשר הנשרים.

בניגוד להשתלטות הצורמת של מקדונלד'ס על צומת גולני, במקרה הזה, ההנצחה הלאומית הרשמית לא נדחקה בידי תאגיד עשיר, אלא פשוט לא הצליחה להאפיל על שם המותג התקשורתי הישראלי שהצומת מזוהה עמו שנים רבות. לעומת זאת, הנצחתו של יצחק רבין במקום שבו נרצח גרמה לכך שהשם הוותיק כיכר מלכי ישראל יצא משימוש באופן מיידי, וגם הפגנות של הימין נערכות היום בכיכר רבין.

רחוב זוהר ארגוב, רחוב שומשום, יהודים משומדים והרב כהנא

ברוב הרשויות המקומיות פועלת ועדת שמות עירונית, ובאופן לא מפתיע, מדובר בזירה של מאבקים פוליטיים אישיים והיסטוריים על הנצחת אישים לאומיים ואנשי ציבור מקומיים. באבן יהודה, לדברי אנשי המועצה המקומית, הוחלט כבר לפני שנים להימנע מאפליה והעדפה, ולקרוא לרחובות על שמות צמחים ובעלי חיים, שנוטים להפעיל לובי פחות אגרסיבי לקידום ענייניהם. לפני כעשרים שנה, תושב אבן יהודה שגר ברחוב שעוד לא ניתן לו שם, הציע לקרוא לו רחוב סומסום, כמחווה לתכנית הילדים הבינלאומית. השם התקבל ונקבע בכתיב העברי הישן: רחוב שומשום, אבל השלט עם שם הרחוב מעורר יותר מדי התלהבות אצל מעריצי הסדרה, שגונבים אותו שוב ושוב.

יש שמות רחובות שקביעתם - או אי קביעתם - מעוררות מחלוקות גדולות יותר. ביפו מתנהל בשנים האחרונות מאבק להנצחת אישים ערבים בשמות הרחובות בעיר. המאבק מתחדד על רקע העובדה, שדווקא ביפו יש מקבצים של רחובות על שמות רבנים, מחכמי המשנה והתלמוד ועד רבנים חסידיים ממזרח אירופה.

אבל יש גם יהודים שהנצחתם עלולה לעורר התנגדות. בירושלים קראו על שם המשורר היהודי הגרמני היינריך היינה רחוב בשכונת ימין משה. זה קרה בתחילת העשור הקודם ולשם כך היה צורך להתגבר על התנגדות הנציגים הדתיים בעיריית ירושלים. זאת כמובן מכיוון שהמשורר היינה המיר את דתו, ויהודים רבים לא סולחים לו עד היום על היותו "משומד", למרות ואולי דווקא בגלל שהיינה המשיך לראות עצמו כיהודי גם לאחר שהתנצר. בחיפה מונצח זכרו של היינה כבר עשרות שנים, אבל אפילו בתל אביב, שנים רבות נקרא על שמו רק רחוב הרבי מבכרך, דמות מתוך סיפור של היינה. רק בשנות התשעים הצליח ראש העיר שלמה להט לקבוע את השם היינריך היינה ברחוב בדרום העיר, גם כאן תוך התנגדות של הדתיים בעירייה.

ראש העיר להט (צ'יץ') הוא גם אחד המעטים שזכה בכבוד שאינו נהוג בדרך כלל בישראל: טיילת להט לחוף הים נקראה על שמו בעודו בחייו. זאת בדומה לאצטדיון טדי בירושלים, שאכן הוקם בזכות ראש העיר טדי קולק, שנאבק שנים רבות בהתנגדות של חרדים לבניית מגרש כדורגל ראוי בבירת ישראל. לעומת זאת, השתתפותו של הרמטכ"ל לשעבר בטקס קריאת רחוב גבי אשכנזי על שמו באור יהודה, נתקלה בהרמת גבה, כמו עצם ההחלטה לקרוא רחוב על שם איש ציבור חי וצעיר.

גם יהודים כשרים ומתים למהדרין לא זוכים בהנצחה בקלות. בתחילת החודש, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת מנע ברגע האחרון הצבעה על הצעה לקריאת שמות רחובות בעיר - מחשש שהנציגים החרדים יפילו אותה, בגלל שכלול בה רחוב על שם ישעיהו ליבוביץ. ברקת אמר כי הוא משוכנע שיצליח להעביר את ההצעה בהמשך החודש, וירושלים תזכה ברחוב על שם אחד האישים הבולטים שחיו בה בעשורים האחרונים.

בהרצליה נקבע לפני שנתיים רחוב על שם ליבוביץ. באור עקיבא יש רחוב מאיר כהנא, למרות התנגדות חלק מהתושבים להנצחתו של הרב הלאומן. בראשון לציון, לפני שש שנים, הוסרה הצעה לקרוא רחוב על שמו של זהר ארגוב, בטענה שהיה מכור לסמים והורשע בעבירות פליליות. בהרצליה דווקא הנציחו את הזמר ברחוב הפרח בגני. בדומה לפרח של ארגוב ולרבי מבכרך של היינה, גם סמטת לאן בתל אביב קרויה על שם יצירה של סופר, שעל שמו נקרא הרחוב הסמוך, מרדכי זאב פיארברג.

שמות של רחובות רבים נאלצו לפנות את מקומם לטובת הנצחת אישים שהלכו לעולמם. רחוב מודיעין ברמת גן הפך לדרך בן גוריון, וגם שדרות קק"ל שבהם גר בתל אביב קיבלו את שמו של ראש הממשלה הראשון לאחר מותו (השם קק"ל עבר לכביש סואן בשכונות הצפון של העיר, אזור שביחס ללב תל אביב מסמל טוב יותר את אתוס ההתרחבות שמייצגת הקרן הקיימת). רחוב הרב שך בבני ברק החליף את שמו של רחוב הרצל בעיר, והעירייה אמנם מבקשת להדגיש שהמשך הרחוב עדיין נקרא הרצל, אבל קשה להתעלם מהסמליות הבוטה של שינוי השם בעיר שהיא סמל להסתגרות החרדית. הציבור הציוני הנעלב יכול להתנחם במשורר הלאומי, שבתל אביב הוא מונצח גם ברחוב ביאליק שבו שוכן ביתו וגם בשדרות ח"ן.

בין חריש בשער הואדי לקריית עתידים במדינת הסטארטאפ

מאז ראשית ההתיישבות הציונית, השמות שנבחרו ליישובים ביקשו להביע התחדשות ומבט אל העתיד, לצד שורשיות וקשר לעבר היהודי של הארץ. גם היום אפשר לראות את שתי המגמות האלה. השם חריש מביע כנראה את הכמיהה לעבר, שהיום הוא לאו דווקא ימי קדם ממש, אלא ימי ראשית ההתיישבות החלוצית-חקלאית. העובדה שהעיר החדשה נתונה במאבק בין חילונים לחרדים על אופיה המתגבש, רק מחדדת את המשמעות הציונית של השם חריש.

קרית עתידים ברמת החיל בתל אביב מסמלת את הציפייה לעתיד של שגשוש וקדמה, ומבטאת כמובן את העובדה שזהו אחד ממרכזי החברות הטכנולוגיות - "סטארטאפ ניישן". אבל מי ששמות את עצמן על המפה בשנים האחרונות הן בעיקר חברות הנדל"ן הגדולות, שנוהגות לקרוא ל"פרויקטים" שלהן על שם עצמן, ולא על שם אירועים או אישים היסטוריים. הבולטת היא כנראה חברת אפריקה ישראל שמזהה את עצמה עם הקידומת "סביוני" שהיא מעניקה למתחמי מגורים שהיא בונה ברחבי הארץ.

על ההיסטוריה והפוליטיקה של שמות רחובות בישראל יצא בשנה שעברה ספר מאת הגיאוגרף העירוני מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה.

 מחנה סרפנד בימי המנדט / צילום: לע

 טיילת הרברט סמואל / צילום: לע

 מתחם תנובה / צילום: לע

 צומת עלית / צילום: לע

 חייל בריטי בצ'ק פוסט / צילום: לע

 צומת מעריב / צילום: לע