"אם לא תפסת את אייכמן או מנגלה, זה לא שווה בעיני התקשורת"

בערוב ימיו, הכריז צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל כי מלאכת חייו נשלמה. אבל מבחינת מי שנחשב ליורשו, ד"ר אפרים זורוף, גם אם רוב הניצודים, למרבה הצער מבחינתו, כבר הלכו לעולם שכולו טוב, לו יש עוד הרבה עבודה.

זורוף, שעדיין עוסק בתפיסת נאצים, מפרסם בכל שנה ביום השואה את 10 המבוקשים הבולטים וגם כבר מתרכז במשימתו הבאה, שאליה עוד נגיע.

בשנה שעברה יצא הסרט "צייד הנאצים האחרון", שעקב אחר פעילותו. "בזמן הסרט", הוא נזכר, "הבימאית והמפיקים שאלו: 'נו, מצאת משהו טוב, איזה נאצי שמן?', ועניתי להם שזה לא פועל לפי הזמנה. הם היו מתוסכלים, אבל בדיוק בסוף הפקת הסרט מצאתי את לסלו צ'אטרי, ממפקדי הגטו בקושיצה (סלובקיה של היום), שארגן את גירושם לאושוויץ של 15,700 יהודים".

צ'אטרי נמצא במעצר-בית, הוגש נגדו כתב אישום, וממתינים להחלטה של הפרקליטות בבודפשט בקשר להעמדתו לדין.

אפשר להתרשם שזורוף די מתוסכל: גם מכך שפעילותו בישראל לא מעוררת את אותה תהודה שלה היא זוכה בחו"ל, וגם משום ש"נולד מאוחר מדי למשימה שבחר".

"ב-2010, כשנפתח משפטו של דמיאניוק במינכן", הוא מספר, "התלווה אליי צוות טלוויזיה צרפתי. הם שוחחו שם עם עמית סגל מערוץ 2 ושאלו אותו איך זה שזורוף לא מוכר בארץ כמו שהוא בחו"ל, והוא ענה שיש קושי בהתייחסות בארץ לנושא השואה. אמרתי לו: 'אני מצטער שלא תפסתי את הימלר, אבל הוא מת לפני שנולדתי', והוא ענה בחיוך: 'זה לא תירוץ'. בכלל, ככה זה בתקשורת הישראלית, שעוסקת בעיקר בריאליטי - אם לא תפסת את אייכמן או מנגלה, אתה לא 'שווה".

לא רק את הימלר החמיץ זורוף. נדמה כי מלאכת תפיסת הנאצים מגיעה למיצויה - מה שוויזנטל כינה "הפתרון הביולוגי". אבל מעבר לפינה וכבר ממש בחדרו שבמרכז ירושלים, שעמוס תמונות פרסומים שלו מהעבר וקלסרים על פושעים נאצים, הוא עוסק בדבר הבא, כשפניו אל מזרח אירופה.

"מדינות אלה, שהשתחררו מעול השלטון הקומוניסטי, התקבלו לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי, מבלי שכמעט העמידו לדין את פושעי המלחמה שלהם, ועכשיו הן תפסו אומץ לשכתב את ההיסטוריה - להציג תמונה מעוותת שלפיה השואה אינה מאורע ייחודי ושהקומוניזם חמור לא פחות ממנה", הוא אומר. "לגישתם, מאחר שהיו יהודים רבים בתפקידים בכירים בברית-המועצות, הרי שגם היהודים ביצעו רצח עם - ומכאן שכולם רוצחים וכולם אשמים, ולכן אף אחד לא אשם".

- כיצד אתה נאבק בזה?

"אני מפרסם מאמרים בעולם, ומביא לתשומת-לב כשהדברים האלה קורים - כמו לפני חודש כשבאתי לקובנה כשהיה שם מצעד של ניאו-נאצים. אני מרגיש קצת דון קישוט בעניין הזה, כי המדיניות של שר החוץ לשעבר וכנראה גם לעתיד, אביגדור ליברמן, היא שאם מדינות מסוימות לא מתעניינות בפלסטינים - הוא ייתן להן אור ירוק בקשר להיסטוריה. זה דבר מזעזע ומקומם. הוא בכלל לא מוחה ומתקומם נגדם. כשנוח למדינת ישראל, אנחנו היורשים של כספי הנספים בשואה, אבל לא כשצריך להיאבק על הזיכרון".

בתגובה לדברים אלה נמסר מלשכת ליברמן: "זורוף הגיש את מועמדותו בפני הוועדה המסדרת של 'ישראל ביתנו' בבחירות האחרונות, אך לא נכלל ברשימה, ונראה כי ביקורתו נובעת רק מסיבה זו, משום שהטענה שהוא מעלה משוללת כל יסוד. כשר חוץ ביקר ליברמן פעמים רבות במדינות מזרח אירופה, קיים טקסי זיכרון לרצח היהודים בהן וציין במפורש בנאומיו את אחריותן של מדינות אלה ומחויבותן לזיכרון השואה ולציון העובדות ההיסטוריות".

וזורוף מוסיף: "הייתה לי מחשבה להתקבל ל'ליכוד' דרך 'ישראל ביתנו', ובלי האיחוד עם הליכוד, לא הייתי מנסה, אבל אני כבר עשור מבקר את העניין. אין לי מה להתבייש. אחת הסיבות שרציתי להגיע לכנסת, זה כדי להילחם על הנושא ועל נושאים הקרובים לליבי".

החרדים והציונים דאגו לעצמם

לזורוף ביקורת גם כלפי גורמים בקהילה החרדית. לגישתו, נקודת השבר בינם לכלל העם היהודי היא בשואה. התיאוריה שלו היא שהחרדים דאגו לעצמם והתקשו לקבל את הרעיון שהפתרון הציוני עשוי להציל את יהדות אירופה. הם ראו לנגד עיניהם בעיקר את חידוש עולם התורה. דברים אלו עוררו כלפיו תגובות חריפות.

"הגישה של החרדים להיסטוריה היא אינסטרומנטלית. הדוגמה הקלאסית היא הסיפור על הצלת ישיבת מיר", הוא אומר. במקרה זה, לאחר שרבני הישיבה הורו לתלמידיהם לברוח מפולין לליטא - מקלט זמני בלבד כפי שעתידה ללמד ההיסטוריה - הרבה בשל השתדלותו ופעילותו של הרב זרח ורהפטיג, חילק הקונסול היפני בליטא לתלמידים ויזות מעבר דרך יפן. רבים מהתלמידים יצאו בזכותו מליטא ברכבת הטרנס-סיבירית וכך ניצלו כשהצבא הגרמני שעט לתוכה באמצע 1941.

"מה שהם לא מספרים", אומר זורוף, "זה שהיו עוד יותר מ-20 ישיבות שברחו מפולין לליטא ולא ניצלו, כי ראשי הישיבות במקרים רבים נתנו לתלמידיהם עצות שמנעו מהם לברוח".

- למה שהרבנים יעשו דבר כזה?

"הם חששו שבקשת ויזות תביא את הסובייטים לשלוח אותם לסיביר, ולכן נתנו להם עצה לא טובה".

זורוף גם מבקר את החרדים על סדרי העדיפויות שלהם במלחמה. "ב-1944, ארגון 'ועד ההצלה' החרדי שלח חלק גדול מהכסף לא לאירופה, אלא לרבנים ולישיבות במרכז אסיה ושנחאי שלא היו בסכנה, כדי שיוכלו ללמוד תורה. הם לא אמרו 'תסגרו את הגמרות לכמה חודשים ובואו נתעסק בלהציל כל יהודי באשר הוא'. זה חטא בל-יכופר. בגלל שכתבתי את זה, כתבו בעיתונות החרדית שאני יותר גרוע ממכחיש השואה דייוויד אירווינג".

- בקהילה החרדית טוענים בדיוק את ההיפך - שהפעילים הציונים דאגו בעיקר להצלת לאנשי שלומם.

"גם הציונים דאגו לעצמם. רק הג'וינט דאג לכולם. מנגד, החרדים מצדם בשלב מסוים ניסו להרחיב את הפעילות ולהציל את כולם".

- בקהילה החרדית גם טוענים כי הקאפו היו בעיקר תומכי התנועה הציונית.

"קאפו היו מכל הסוגים, אבל זה הטיעון החרדי הקלאסי. אם הדבר היה תלוי בהם, ישראל לא הייתה קמה. הם התנגדו לה, למרות שעכשיו הם מהקבוצות שהכי נהנות מקיומה".

מלחמת ששת הימים גרמה לטלטלה

אם ויזנטל יצא למשימת חייו עם המטען הקשה של חוויותיו ממחנות הריכוז, זורוף גדל באווירה שונה לגמרי. הוא נולד בניו-יורק של אחרי המלחמה, בקהילה יהודית שניסתה לשים את השואה מאחוריה.

"העולם היהודי ניסה להסתכל קדימה ולא אחורה", הוא אומר, "כי השואה סימלה כישלון יהודי אדיר - לעזור ליהדות אירופה". גם תוכניותיו לעתיד היו בכיוון אחר ("רציתי להיות הדתי הראשון בליגת ה-NBA").

ואז, ביוני 1967, האירועים הדרמטיים מהמזרח התיכון טלטלו את יהדות ארה"ב ועמה גם את זורוף. "מלחמת ששת הימים הביאה למהפכה תודעתית בקרב היהודים בחו"ל ב-3 נושאים, שפתאום הפכו לחשובים יותר - המאמצים להגן על ישראל, המאבק למען קהילות יהודיות במצוקה וזיכרון השואה, בגלל תקופת ההמתנה לפני המלחמה, כשהיה נדמה שישראל בסכנת השמדה", הוא אומר.

"אני זוכר שישבתי בבית לפני המלחמה וקראתי את סיקור החדשות של ה'ניו-יורק טיימס'. הייתה שם מפה של המזרח התיכון עם נתונים על צבאות האזור - כמות חיילים, טנקים ומטוסים. בצד אחד רשימה ארוכה של צבאות ערב ובצד השני רק נתון אחד - של ישראל. היו גם הצהרות לוחמניות מצד מנהיגים ערבים. היהודים בארה"ב לא הדגישו את הממד הלאומי שלהם, אבל כל זה התנפץ ב-1967, ואז עלו הסולידריות היהודית והפחד מהישנותה של השואה".

התחושות הללו הביאו את זורוף לישראל ב-1970. הוא למד בארץ וגם עבד ב"יד ושם", עד שב-1978 הגיע לארה"ב וקיבל הצעה לעבוד שם כמנהל אקדמי של מרכז שמעון ויזנטל. באותו זמן, החלו במשרד המשפטים האמריקנים לפעול לתפיסתם של פושעים נאצים, אבל נתקלו בבעיה.

"ניצולי השואה היו חשדניים כלפיהם", מספר זורוף, "כי לא ידעו אם יתייחסו אליהם באהדה ורגישות. אז המשרד פנה אלינו, שנמליץ לניצולים לשתף פעולה".

כשזורוף שב לישראל, הוא קיבל משימה: במשרד בדקו דיווח שמסר ב-1946 יהודי בשם דוד פריימן, ולפיו ד"ר יוזף מנגלה, "מלאך המוות של אושוויץ", נעצר בידי האמריקנים ליד וינה ושוחרר. במשרד האמריקאי ביקשו להגיע לפריימן וממנו אולי למנגלה. חבר ב"יד ושם" המליץ לו לנסות דרך ארכיון "שירות האיתור הבינלאומי", ארגון שמטרתו איתור נעדרים ממלחמת העולם.

"נכנסתי לשם וגיליתי שלא רק יהודים מופיעים ברשימה, ויותר מזה - היה כתוב בכרטסות לאן היגרו האנשים ברשימה. אמרתי לעצמי 'וואו, יש פה מכרה זהב'. אמנם לא הייתה אינדיקציה שיש שם פושעים נאצים, אבל ידעתי שהפושעים הנמלטים לאחר המלחמה עברו במחנות הצלב האדום.

"עשיתי ניסיון. חיפשתי 49 ליטאים-נאצים, ומצאתי שם 16 מתוכם. הבנתי שמצאתי דרך לאתר המון פושעים, ומפה מה שצריך זה לשכנע מדינות שאליהן הם היגרו, להעמיד אותם לדין. וכך התחלתי בעבודה זו. המידע של פריימן היה נכון - פשוט שכששחררו את מנגלה, לא ידעו במי מדובר".

"המוטיבציה של ויזנטל הייתה החשש שהשואה תישכח"

"אדם שעובד בנסיבות של ויזנטל", אומר זורוף, "צריך אגו ענק. כשאני משווה מה שעברתי ב-30 השנים האחרונות לעומתו, יש לי שתי אבחנות - לו הייתה ההזדמנות לתפוס נאצים בכירים כשאצלי רובם כבר לא היו בין החיים, ושהוא פעל כשלא היה כמעט עניין בשואה. המוטיבציה שלו לא הייתה דווקא לתפוס את מנגלה, אלא חשש שהשואה תישכח".

- זה היה עוד לפני שגרמניה הפכה ל"גרמניה האחרת".

"ההשוואה המתבקשת היא בין גרמניה לאוסטריה. לגרמניה לא הייתה ברירה אלא להתמודד עם עברה, בזמן שאוסטריה התחזתה לקורבן, שזה כמובן אבסורד".

- והוא פעל דווקא מוינה.

"נכון, תוך עוינות רבה כלפיו. ככל שהזדקן ותפס פחות נאצים, ההערכה כלפיו שם גדלה".

- איך הוא היה בתור בן אדם?

"משופשף, עם הרבה חוכמת חיים. הוא הבין טוב מאוד כיצד הדברים עובדים. היה בו שילוב של ציניות ואופטימיות".

- למה אתה צוחק כשאתה נזכר בו?

"כי היה לו חוש הומור פנטסטי. הוא אהב לספר בדיחות גסות".

- גם בדיחות על השואה?

"לא. ממש לא".

 פושעים נאצים