למה בוב דילן ופול סיימון בחרו לשתוק?

להבדיל מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שבחלקה הולידה יצירות מופת, השואה היהודית כמעט ואינה קיימת במוזיקה הפופולארית המערבית. לכאורה, הנושא טעון מדי עבור ענף שרובו בידור קל המושתת על כוונות מסחריות כמעט בלעדיות. ובכל זאת, יוצרי פופ טיפלו בעצם בכל נושא תרבותי, ערכי, חברתי ופוליטי אחר. והכמעט-אלם הזה תמוה במיוחד משתי סיבות שהיו אמורות דווקא לעודד ולעורר הטמעה של השואה בתוכניהם של יוצרי פופ ורוק לגווניהם. ראשית, חלק גדול מכותבי השירים הבכירים של הפופ הם יהודים. ושנית, חלק גדול אף יותר מכותבי השירים הגדולים של הפופ נולדו בזמן ובצל מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, ההתייחסויות למלחמה בכללה מאוד מדודות, ואלו הנוגעות ישירות לניסיון ההשמדה של העם היהודי מסתכמות כמעט כולן בדוגמאות שתובאנה להלן.

מבין מי שנחשבים למשוררי הרוק הגדולים ביותר בני עמנו, בוב דילן, לו ריד, פול סיימון ולנארד כהן, רק האחרון הרבה להערות תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו. ספר השירה השלישי שלו נקרא "פרחים להיטלר" וכלל כמה שירים ישירים על הזוועות. וכתמלילן, מלחין וזמר הוא כמובן הצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ב"פרטיזן". אבל שירו שהכי מקושר לשואה הוא Dance me to the end of love מ-1984, שנטען כי נכתב על המוזיקאים במחנות שאולצו לנגן ליורדים מהטרנספורטים ולמובלים אל המשרפות.

לו ריד, שבקושי טיפל בנושאים יהודיים בשיריו, התייחס לשואה רק בעקיפין בשיר מאוחר יחסית שכתב בגיל 46, ב-1989: "ערב טוב מר וולדהיים". ריד ביקר בו אנטישמים מבית בארה"ב, כמו לדבריו ג'סי ג'קסון ולואי פאראקן, וגם את מזכ"ל האו"ם קורט וולדהיים שעברו הנאצי נחשף באותן שנים. בוב דילן, גדול כותבי המוזיקה הפופולרית, היה כנראה הראשון שהתייחס בשיר ישירות לשואה, אמנם בעיוות מספרי קטן, אבל בשיר ענק ומופתי."למרות שהם רצחו שישה מיליון בתנורים שלהם, עכשיו גם לגרמנים יש את אלוהים לצידם", כתב ב"עם אלוהים לצידנו", כתב האשמה חריף ביותר כנגד מדיניות החוץ האמריקנית שכולה אינטרסים מתחלפים ולא עקרונות עמידים.

עוד חלוץ רוק אמריקאי בן דורם, לא יהודי והרבה פחות מוכר, קפטיין ביפהארט, כלל באלבום קלאסי שלו מ-1969 את "דאכאו בלוז", שבו קונן על "היהודים המסכנים" וקיווה שלא תיפתח מלחמת עולם שלישית.

יוצר מרכזי נוסף שצמח בשנות ה-60, רוג'ר ווטרס האנגלי שאינו בן עמנו, היה רק בן חמישה חודשים כשאביו נהרג כחייל בריטי על אדמת איטליה ב-1944. ווטרס הרבה בביקורת חברתית ופוליטית, גם אנטי מיליטריסטית, ובאלבום "דה וול" המסרים האנטי פשיסטיים שלו כללו גם, ב"מחכה לתולעים", עוקצנות כנגד המנהיג שמחכה לטפל "בשחורים, באדומים, בהומואים וביהודים".

משוחררים מחוויות בגוף ראשון

בדור הבא של שנות ה-70, אולי בגלל מרחק הזמן ואולי משום שהיוצרים כבר נולדו משוחררים מחוויות בגוף ראשון, השמדת יהודי אירופה, כמו מלחמת העולם השנייה בכללה, הפכו למראי מקום תרבותיים ולכמעט איקונות מרוחקות, עם שלל ציטוטים ומראי מקום שהלכו ולכאורה ניתקו מהאירועים עצמם. הלהקה האמריקאית המעולה "פר אובו" נתנה לשיר שלה את הכותרת "הפתרון הסופי", וחבורה מופלאה ממנצ'סטר כינתה את עצמה תחילה בכותרת הקבוצתית "ורשה", אח"כ "חטיבת השמחה", ואז "סדר חדש". אצל מרבית אמני הפאנק והפוסט-פאנק השפה הרצחנית, ההשמדה והקורבנות, הפכו למעין מייצגים של ייסורים, תלישות, דיכאון ומשאלות מוות פרטיים ופנימיים של מתבגרים. ג'וני ליידון שר ב"חופשות בשמש" של הסקס פיסטולס שהוא מוותר על שגרת החופשה של המעמדות המדוכאים ובמקום זה היה "רוצה להגיע לברגן החדשה, רוצה לראות קצת היסטוריה".

אז מצד אחד, ליידון היה תמלילן ומבקר חברתי חריף וחכם ומתסיס. אבל מצד שני, חברו ללהקת הפאנק המפורסמת ביותר, סיד וישס, היה לדוגמן הכי מזוהה עם ענידת ולבישת צלבי קרס וסמלים נאציים אחרים, שהפכו פופולריים בסוף שנות ה-70. חלק מהשימוש בהם בוצע כהתרסות הפגנתיות כנגד הממשלים השמרניים באנגליה ובארה"ב, רוח שביטא, לדוגמה, ההמנון הפוליטי המצוין "קליפורניה אובר אלס" של ה"דד קנדיז". וחלק מלבישת הסמלים והמדים הנאציים היה פשוט הצהרות אופנתיות שביטאו את המשיכה-דחייה הכה מורכבות למכונות המלחמה בשר ודם מתוצרת גרמניה שייצגו את האפילה האנושית.

ובשנות ה-80 נשמע הקול הכמעט יחיד מאז לאונרד כהן שניסה לייצג בשיר רוק את הניצולים עצמם. גדי לי, בסיסט בלהקה הקנדית מוכרת המיליונים "ראש", נולד לזוג הורים שניצלו מדכאו ומברגן בלזן. ב"red sector a" מ-1984 הוא שר מפיה של, כנראה, אסירת מחנה: "אני נאחזת בגדר התיל, הפצע הזה לא יגליד...כבר לא חשה רעב, עייפה מכדי לבכות...איבדתי את אבי ואחי אבל חייבת לתמוך באמי".

אבל נדרשו כמעט 50 שנה מתום המלחמה עד שהמוזיקה הפופולרית ניסתה לראשונה להתמודד עם השמדת העם היהודי באירופה בטיפול אמנותי יסודי ובחלקו חזק ונוגע מאוד. ריצ'ארד וולפסון, חצי מהצמד הבריטי קצר המועד "towering inferno" גדל בבית יהודי אורתודוקסי, ולאלבום היחיד שהוציא עם להקתו טרם מותו ממחלה בגיל צעיר, הוא קרא "קדיש". בריאן אינו כינה אותו "האלבום הכי מפחיד ששמעתי". הוא כלל שלל השפעות ממוזיקה קלאסית ושירי עם ממזרח אירופה, תפילות יהודיות, מוזיקה חסידית וכלייזמר, ועד למטאל, מוזיקה אלקטרונית ואוואנגרד. היו בו טקסטים מתפילות בעברית, טקסטים של משורר הונגרי בשם אנדרה סקארוסי, וקולות בשפות הבולגרית, גרמנית ואנגלית. "קדיש" שיצא ב-1993 ניסה ללוות את מוראותיו של אדם שחווה את הכיבוש הגרמני, פוגרום, לוחמה פרטיזנית ואז כליאה במחנה דכאו. למרות שהשתמש גם בהשפעות מתרבות הפופ, "קדיש" נשק יותר לצורות ולתכנים של יצירות קלאסיות מודרניות , למשל אלו בהן מלחינים שונים ניסו להתמודד עם הלחנת השירה של פאול צלאן. אולי ההיקף, הרצינות והמחויבות של towering inferno באלבומם היחיד מלמדים בזכות בחירתם של אמני פופ אחרים שלא לגעת בנושאים האלו. והרי המוזיקה הפופולרית גם בקושי רפרפה על פני מקרים אחרים של רצח עם במאה ה-20, כמו אלו שהתרחשו בארמניה, קמבודיה וסודאן. ועדיין, מותר להשוות את מיעוט העיסוק בשואה גם לריבוי האזכורים והמחאות והשירים על פצצות האטום, מירוץ החימוש הגרעיני והניסויים בנשק להשמדה המונית.

למרות שמרבית השירים עליהם לא נכתבו ישירות על הפטריות שכבר קטלו את הירושימה ונגסקי, נדמה שהעיסוק התכוף בסכנות הגרעיניות מוצדק לחלוטין כדי, אולי, לסייע במניעת הטלת הפצצה הבאה. ולכן מותר להרהר האם לא היה כדאי, מאותו הנימוק בדיוק, להרבות ולעסוק, גם בשירי פופ, ברצח העם המקיף ביותר עד כה בהיסטוריה האנושית: בדיוק על מנת לנסות ולמנוע את רצח העם הבא.