דנקנר היה יריב שלטון החוק

סמיכות מותם של השופט בדימוס ורדי זיילר ושל העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, שהלכו לעולמם בהפרש של ימים אחדים זה מזה, העלתה בי מחדש את הצטלבות הדרכים של השניים הללו, שבה נכח גם החתום-מעלה.

זה היה לפני כ-7 שנים, בשנת 2006, בימיו של דנקנר כעורך הראשי של "מעריב", ובעת שזיילר ישב בראש ועדת הבדיקה הממשלתית לחקר התנהלות המשטרה והפרקליטות בפרשת האחים פריניאן ורצח השוטר צחי בן-אור. סיקרתי אז את דיוני הוועדה הזו ככתב "הארץ", ודנקנר החליט להתלוות יום אחד לכתב "מעריב", כדי לצפות מקרוב בדיונים המתנהלים בוועדה.

תיכף נחזור לשם, אבל את הסיפור על אמנון דנקנר "שלי" צריך לספר מההתחלה.

1991. מלחמת המפרץ הראשונה. טילים על רמת-גן ועל תל-אביב. מסכות אב"כ, צפירות עולות ויורדות, נחש צפע. שלושה מהעיתונאים הבכירים של העיתון "חדשות" - רון מיברג, אמנון לוי ואמנון דנקנר - מפרסמים לאורך ימי המלחמה טורים אישיים, שבהם תיאורי החוויות המשפחתיות בחדר האטום. חודשים אחדים לאחר מכן יוצאת לאור אסופת הטורים הזו בספר "שלושה בממ"ט אחד" (הוצאת כנרת).

לקראת טקס הסיום לבוגרי תיכון "שלווה" בתל-אביב, מחליטה הנהלת בית-הספר משום מה להיוועץ בח"מ בנוגע לשאלה איזה ספר לחלק לבוגרים, ומי יהיה הנואם המרכזי. דנקנר חותם על כל אחד מהעותקים לפני שהוא נושא את דבריו - נאום מעורר השראה על הצורך להטיל ספק בכל אקסיומה, ולטלטל כל מחשבה מאובנת.

חודשים אחדים אחר-כך, ב-1992, מפרסם דנקנר את הביוגרפיה של דן בן-אמוץ, ומותיר אדמה חרוכה, אישית ומקצועית, בקרב חוג מכריו.

2006. מלון היאט במזרח ירושלים. דיוני ועדת זיילר מגיעים לשלב מכתבי האזהרה, הטמפרטורה עולה, והעורך הראשי של "מעריב" מגיע לצפות בדיונים. חמוש באג'נדה מהבית, מבטל דנקנר במחי-יד את חשיבות עבודתה של הוועדה.

תוך שהוא מצדד דווקא בקצינים החשודים שסרחו, ושמרבית העדויות מופנות נגדם, מפתח דנקנר תיאוריה שלפיה דווקא הם צחורים כשלג, והממסד המשטרתי הרקוב כולו קם עליהם לחסלם. ממש כפי שהפרקליטות עשתה, לשיטתו, למו"ל "מעריב" דאז, עופר נמרודי; וכפי שהיא עשתה - בראייתו של דנקנר - גם לשר לשעבר אריה דרעי. בשם שניהם ניהל דנקנר מלחמת חורמה בעיתונות נגד מוסדות אכיפת החוק. וזו לא תהיה הפעם האחרונה.

"מעריב" בראשותו של העורך דנקנר היה לאומני, אלים, בוטה, וצהוב יותר מכפי שהיה בכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלו, לפניו או אחריו. בד-בבד, הוא נקט גישה קטלנית כלפי מערכת המשפט, שעיקרה ליבוי אי-אמון ציבורי במוסדות אכיפת החוק, הטלת ספק בכל קביעה, והעדפה אוטומטית של משפט הרחוב על פני משפט השופטים.

מייצג הגישה הפרידמנית

לצד האשמת אנשי הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט באינטרסים אישיים, לא היסס דנקנר להעמיד פנים שעמדותיו בנושא ניקיון-כפיהם של אריה דרעי, עופר נמרודי ואהוד אולמרט הן נטולות פניות, ומבוססות על בחינה עניינית קרה ואובייקטיבית.

דנקנר היה, למרבה הפלא, המייצג הנאמן ביותר של הגישה הפרידמניסטית כלפי מערכת המשפט, בימיו של דניאל פרידמן כשר המשפטים.

2012. בית המשפט המחוזי בירושלים. ראש הממשלה לשעבר אולמרט מזוכה מהאישומים העיקריים בתיק טלנסקי-ראשונטורס, ומורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות. מקורביו של אולמרט מציפים את בית המשפט וחוגגים את הזיכוי החלקי, תוך העלמת ההרשעה החלקית.

דנקנר, שכבר אינו נושא בתפקיד עיתונאי פעיל, מתראיין בתקשורת כ"חבר של אולמרט", ומציע בשידור חי לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד. שיאו של מופע גסות ואלימות ברוטלית מצד דנקנר.

דנקנר היה עיתונאי מוכשר וסופר מחונן. כתיבתו הייתה תמיד מרתקת, אך תפיסת עולמו ביחס להתנהלותה של ישראל כמדינת חוק הלכה והתעוותה בשנות חייו המאוחרות, בד-בבד עם האתיקה העיתונאית הלקויה, שאפשרה לו לנהל קמפיינים מעל דפי העיתון, בכתיבה ובעריכה, לטובת פוליטיקאים ושועי ארץ שנקלעו לפלילים - ושהיו חבריו, מכריו או מעסיקיו.

מלחמת החורמה שלו על מוסדות החוק ובית המשפט העליון הייתה נטולת יושרה, ואימצה בהתלהבות תפיסות קונספירטיביות מופרכות. דנקנר העדיף להמשיך להטיל ספקות לנצח, גם במחיר שיקוע ספינת החוק במצולות. סופו ששימש משרתם מושחז הלשון של מושחתים.